ע"פ 23809-02-11

תקציר

בית המשפט שקל את כל טענות הצדדים, כמו גם את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובסופו של דבר דחה את הערעור, תוך שהוא מותיר על כנו את זיכוי המשיבים. המשיבים הואשמו לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים בגין העסקת עובדים זרים לכאורה שלא כדין. כדי להרשיע, המדינה הייתה צריכה להוכיח הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הנפשי של העבירה. השאלה המרכזית הייתה האם ניתן לראות במשיבים כמעסיקיהם של העובדים הזרים. בית המשפט ניתח את התרחיש שבו הקבלן הראשי הטיל עבודה על קבלן משנה, תושב השטחים, שהיה אחראי על העסקת העובדים והפיקוח עליהם. מבחינה משפטית, משמעות יחסי קבלני משנה אלה הייתה שהמשיבים אינם המעסיקים. חוק עובדים זרים נועד להגן על זכויות העובדים הזרים ולהטיל סנקציות על מי שמועסק שלא כדין. עם זאת, בעוד שהמשיבים העסיקו קבלן משנה ללא היתרי כניסה תקפים לישראל, בית המשפט מצא התקשרות זו אמיתית ותואמת בשל ראיות משמעותיות והסכמות שהושגו במהלך ההליכים בבית המשפט. בכך אישר בית המשפט את הזיכוי המקורי. השופט צור חלק על כך, וטען כי ההתקשרות אינה חוקית מיסודה בשל חוסר יכולתו של קבלן המשנה לעבוד או לפקח בישראל, ובכך לשמור על אחריות המשיבים. למרות מחלוקת זו, קבע הרוב כי אין יחסי עובד מעביד בין המשיבים לבין העובדים. השופט רוזנפלד ציין כי פרצה משפטית זו מחייבת התייחסות חקיקתית. ככלל, הערעור נדחה מתוך הכרה בכך שהחוקים הנוכחיים עשויים לאפשר התחמקות מאחריות במסגרת הסדרים מורכבים של קבלני משנה, תוך קריאה לתיקוני חקיקה שיטפלו בסוגיות אלה. לא נפסקו הוצאות, וניתן היה להגיש ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.