רמ"ש 71892-11-17

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על פרשנות תקנה 56א לתקנות הירושה, הקובעת את בית המשפט בו יש לדון בתביעת ירושה. התקנה קובעת כי תביעות ירושה שהוגשו לפני חקיקת התקנה יידונו בבית המשפט בו הוגשו, וכן יש להגיש תביעות נוספות לגבי אותו עיזבון באותו בית משפט, למעט בקשות לצווי ירושה או קיום. השאלה היא אם חריג זה חל רק על ההוראה שבה הוא מופיע או על התקנה כולה. המערערת טוענת כי הגישה המרחיבה, המחריגה בקשות לצווי ירושה וצווי קיום צוואה מכל התביעות בהן עוסקת התקנה, היא נכונה, וכי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות מהותית לדון בתובענה שבפניו, הכוללת גם בקשה לביטול צו ירושה. המשיבים טוענים כי החלטתו של בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם הגישה השנייה. השופט מקבל את טענת המערער וקובע כי הגישה השנייה, המרחיבה, לגיטימית יותר. השופט מדגיש כי יש לפרש את החריג בצמצום, וכי אין לבחון את אופי הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי לצורך קביעת סמכות. עוד מציינת השופטת כי הטענה להיעדר סמכות עניינית הועלתה בשלב מקדמי של ההליך, וכי אין כל אינדיקציה לחוסר תום לב מצד המערערת. לפיכך, הערעור מתקבל, החלטת בית משפט קמא מתבטלת, והתיק מועבר לבית המשפט המחוזי לדיון מהבמה אליה הגיע בית משפט קמא. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו, והביטחונות של המבקשת יוחזרו לה. ניתן לפרסם את פסק הדין בעילום שם.