ת"א 48745-11-22

תקציר

לטענת המשיב, יש לדחות את בקשת העותרת בשל השיהוי הרב בהגשתה, בניגוד למועדים הקבועים בחוק. היא הוגשה לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור ואת הבקשה שבאה בעקבותיה לבית המשפט העליון, וזה צעד לא ראוי. הבקשה, שכותרתה "בקשת פסילה", נתפסת כערעור מוסווה על דחיית סעד זמני של צו מניעה על ידי בית המשפט. אי שביעות רצונו של העותר מהחלטת בית המשפט אינה עילה תקפה לפסילה. החלטותיהם של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון מחזקות את האופי המנומק היטב של דחיית הסעד הזמני על ידי הערכאה הנמוכה יותר. מבחינה משפטית, סעיף 77 לחוק בתי המשפט ותקנה 173 לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירים פסילת שופטים. הם קובעים כי על שופט להחליט בבקשת פסילה באופן מיידי וכי בקשה כזו תוגש ללא דיחוי. התקדימים גם קובעים כי יש להעלות טענות פסילה בהזדמנות הראשונה וכי עיכובים הם עילה לדחייה. יתר על כן, בקשות פסילה אינן יכולות להתבסס על רגשות סובייקטיביים, אלא עליהן להציג תשתית ראייתית אובייקטיבית למשוא פנים או חוות דעת "נעולה". המבקש לא הביא ראיות כאלה. לפיכך, הבקשה נדחית בעילה של שיהוי יתר וחוסר צדק. ההחלטות שהתקבלו היו תקינות מבחינה משפטית ולא הפגינו כל משוא פנים או דעה קדומה. משכך, מופנה המשיב להגיש כתב הגנה עד ליום 10.3.2023, וישיבת קדם משפט נקבעה ליום 6.6.2023.