ע"א 4717/22

תקציר

במקרה דנן, ביקשו המבקשים עיכוב ביצוע על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שחייב אותם לפנות קרקע שבמחלוקת, המשמשת להפעלת שתי מסעדות, ולהעביר את החזקה לעירייה בתוך 18 חודשים. פסק הדין המקורי קבע כי הפקעת הקרקע הייתה חוקית וכללה פיצוי של 7.5 מיליון שקל למבקשים. חרף הגשת הערר, התמהמהו המבקשים קרוב לשנה וחצי בטרם ביקשו את השהות, בטענה לנזקים אפשריים עקב הריסת מבנים ומצוקות אישיות, אל מול הטענה כי לא ייגרם למשיבים כל נזק מעיכוב העברת הקרקע. מנגד, הדגישו המשיבים את האיחור בבקשה והטילו ספק בהצלחת הערעור, תוך שהם מציינים החלטה קודמת דומה של בית המשפט, את הזמן הרב שחלף מאז תביעתם הראשונית בשנת 2011 ואת הצורך הציבורי בקרקע. בית המשפט דחה את בקשת העיכוב, תוך שהוא מדגיש את העיקרון הפרוצדורלי לפיו ערעורים אינם מעכבים מטבעם אכיפת פסקי דין. המבקשים לא הצליחו להוכיח את צדקת הערעור או כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, במיוחד נוכח האינטרס הכלכלי שלהם במקרקעין והיעדר נזק בלתי הפיך מוגדר. בית המשפט ציין כי השיהוי המשמעותי פגע בדחיפות בקשתם, ובכך מצדיק דחייה. אף שפסק הדין אינו מונע מהעירייה לדחות את הפינוי מרצון, חויבו המבקשים בהוצאות משפט של המשיבים בסך 2,000 ₪.