ע"פ 5124/23

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור והותיר על כנו את העונש המקורי שנגזר על מערער שהיה מעורב בהתפרעות אלימה שהתאפיינה ביידוי אבנים ובהצתת כלי רכב, אשר היוותה סיכון משמעותי לשלום הציבור. ערכאת הערעור הדגישה את חוסר רצונה הכללי לשנות עונשים של ערכאות נמוכות יותר, אלא אם כן מתרחשת טעות מהותית או סטייה קיצונית ממדיניות גזרי הדין המקובלת. עיקרון זה רלוונטי במיוחד במקרים שבהם גזר הדין מתיישב עם הסדר טיעון, כגון זה, ומחייב עילות התערבות חריגות. המעשים שבוצעו היו חמורים, ושיקפו זלזול בחיי אדם ובסדר המשפטי, שהוחמר על ידי התרחשותם בתקופה של תסיסה לאומית, שהתאפיינה בהתקפות רקטות ובאלימות נרחבת. טענתו של המערער לדגש רב יותר על שיקום, במיוחד נוכח מעמדו הקטין, נשקלה אך לא סברה די בכך. בית המשפט ציין כי שיקולי שיקום אינם מאפילים על הצורך בהרתעה ובתגמול, במיוחד כאשר הסיכוי לשיקום מוצלח נמוך, כפי שעולה מתסקירי המבחן. עוד טען המערער כי הערכאה הנמוכה יותר סטתה ממדיניות הענישה המקובלת, אך בית המשפט מצא את העונש הולם בהתחשב בנסיבות המקרה. בכך אושר פסק הדין הראשוני, בהסכמה פה אחד בין השופטים.