ע"א 1022/90

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון מתייחסת לחלוקת הנכסים על פי צוואה ולהשלכות המשפטיות כאשר נהנה המוזכר בצוואה נמצא פסול יכולת לרשת את החלק שנקבע עבורו. במקרה דנן, הצוואה נערכה על ידי אישה שהורישה את כל נכסיה לילדיה של אחותה – המשיבים – בחלקים שווים. עם זאת, אחד הנהנים, המשיב השני, נשוי לנוטריון שניסח את הצוואה. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, הדבר הופך את ההוראה בצוואה לטובת המשיב השני לחסרת תוקף. מתעוררת השאלה בדבר חלוקת החלק המיועד למשיב השני. בית המשפט המחוזי קבע כי החלק המיועד למשיב השני יעבור למשיב הראשון, ויהפוך אותו לנהנה היחיד מכל העיזבון על פי הצוואה. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט קבע כי כאשר נהנה נמצא פסול יכולת לרשת, יש לבחון תחילה את הוראות הצוואה. אם המצווה ציין מוטב חלופי, צוואתו עומדת בעינה, ואדם זה יורש את החלק המדובר. אך כאשר אין אינדיקציה לכוונת המצווה לגבי החלק הפסול, יש להתייחס לחלק זה כאילו לא הוריש לו, ולחזור לכללי הירושה על פי דין. במקרה הנוכחי, מאחר שהמצווה לא קבע הוראה חלופית, קבע בית המשפט העליון כי הצוואה חלה רק על מחצית מהעיזבון – החלק המיועד למשיב הראשון. המחצית הנותרת, המיועדת למשיב השני, תעבור בירושה על פי דיני הירושה, כלומר תחולק בין היורשים על פי החוק. פסק דינו של בית המשפט העליון מבטיח אפוא כי כוונותיו האמיתיות של המצווה, כפי שהן באות לידי ביטוי בצוואה, יכובדו, תוך כיבוד הפורמליות המשפטית סביב עריכת הצוואה וביצועה. ההחלטה מחזקת את עקרון הירושה על פי דין כאשר צוואה שותקת על תרחיש מסוים.