בג"צ 2421/93

תקציר

המקרה סובב סביב זוג גרוש שנישאו בטקס אזרחי והתגוררו יחד בדירה שכורה מוגנת. האישה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי למזונות והצהרה על זכויות ברכוש משותף. בינתיים, הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, שהורה על גירושין קשים ופרידה מיידית, והותיר את הבעלות בדירה ללא פתרון. האישה ערערה בטענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בדירה וביקשה לפסול את אחד הדיינים בשל ניגוד עניינים לכאורה. בג"ץ קיבל חלקית את העתירה, וקבע כי בעוד שהדיינים הנדונים אינם מוטים, בית הדין הרבני אכן נעדר סמכות לקבוע זכויות רכושיות, שכן הדבר לא צוין במפורש בתביעת הגירושין. הודגש כי רק עניינים הקשורים מטבעם לגירושין, כמו משמורת ילדים, נמצאים בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. פסק הדין הדגיש את הצורך לכבד את גבולות השיפוט של בתי המשפט השונים ואת מראית פני הצדק, תוך זעף על ניסיונותיהם של בעלי הדין לבחור שופטים. החלטת הרוב קבעה כי הפרדת המגורים מהרכוש אינה אפשרית וכי סמכותו של בית הדין הרבני בדירה נובעת מסמכותו להורות על פירוד, הקשורה באופן אינהרנטי לגירושין. עם זאת, שני שופטים חלקו על כך, והדגישו כי חלוקת רכוש מחייבת הליך נפרד בבית המשפט האזרחי וכי החלטת בית הדין הרבני בעניין המגורים אינה מתחשבת מספיק בזכויות הרכוש. פסק הדין של בג"ץ הדגיש את חשיבותם של גבולות השיפוט ואת ההשלכות האפשריות של ערבוב ענייני גירושין ורכוש, ובסופו של דבר הפך את הצו המותנה למוחלט בכל הנוגע לביטול החלטת בית הדין הרבני בעניין חלוקת רכוש, תוך פסיקת הוצאות משפט לעותרת.