דב"ע לא/66 - 0

תקציר

פסק הדין דן באמות המידה לקביעה האם תאונת עבודה מזכה את שאריו של עובד שנפטר בהטבות לפי חוק הביטוח הלאומי. במקרה זה, העובד, שניהל מכבסה, נפטר מאוטם שריר הלב, ואשתו תבעה קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. על בית המשפט להחליט האם המוות נגרם כתוצאה מ"מחלה טבעית" או עקב עבודה. בפסק הדין מודגש כי הקשר הסיבתי בין תאונה לעבודה מהווה גורם מרכזי בקביעת הזכאות לגמלה. הוא מבטל את מבחן "המאמץ המיוחד" הנוקשה, ומגיע למסקנה שהוא אינו מעשי ואינו ישים במקרים רבים. במקום זאת, פסק הדין מציע מבחן חדש המתמקד במידת תרומתה של העבודה לתאונה, ומשווה אותה לפעילות יומיומית שאינה קשורה לעבודה. בדיקה זו לוקחת בחשבון את מצבו הבריאותי של הפרט ואת מידת המאמץ הפיזי הנדרש בעבודתו. מודגש סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי, המניח סיבתיות בין תאונה לעבודה אלא אם הוכח אחרת. בית המשפט מפרש זאת כאומר שעל המוסד להוכיח כי השפעת העבודה על התאונה הייתה פחותה משמעותית מגורמים אחרים. במקרה של אדם עם מחלה כרונית, כמו הנפטר, המיקוד צריך להיות על התרומה ההשוואתית של העבודה והפעילות היומיומית לתאונה. בסופו של דבר, הערעור נדחה מאחר והראיות מצביעות על כך שעבודתו של העובד ביום האירוע לא חרגה ממאמץ חיי היומיום. בית המשפט מגיע למסקנה כי גם המשך העבודה לאחר שחש ברע נעדר ראיות מספיקות. לפיכך, תביעת הניצול לתגמולים נדחית, תוך הדגשת הצורך בקשר סיבתי ברור בין העבודה לבין התאונה.