רע"א 2041/17

תקציר

במקרה דנן, התייחס בית המשפט לטענת המבקש בדבר מהות הערעור, והבהיר כי בעוד שתיאורטית הוצע כי מדובר בערעור בזכות, הרי שמדובר בבקשה למתן רשות ערעור. על פי סעיף 38 לחוק הבוררות, על החלטות לפי חוק זה ניתן לערער רק בסמכות ולא בזכות, בהתאם להנחיות לערעורים הנגזרות מפקודת הרשמים הקודמת. בית המשפט לא מצא כל ממש בטענותיו של המבקש כי מצבו מצדיק ערעור בזכות. נקבע כי רשות ערעור בענייני בוררות ניתנת רק כאשר מתעוררות שאלות ציבוריות או משפטיות משמעותיות או כדי למנוע עיוות דין; המקרה הנוכחי לא עמד בקריטריונים אלה, שכן מדובר ביישום פשוט של הדין והפסיקה. בית המשפט אישר את הדרישה מהמבקש להפקיד ערבות, תוך שהוא מפנה לסעיף 29 לחוק הבוררות ולמקרים קודמים התומכים בתנאי זה בערעורים על פסקי בוררות. הימנעותו של המבקש מהפקדת ערבות הביאה את בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות, בעקבות תקדימים כגון פרשת אשבד, אשר העדיפו את קיומו של פיקדון ערבות כתנאי מוקדם לדיון בבקשת ביטול. בית המשפט הגיע למסקנה כי הרשם פעל כראוי על פי פסיקות בית המשפט, ולא פעלו עקרונות או עיוותי דין. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והמבקש חויב בכיסוי הוצאות המשיב בסך 2,500 ₪, כפי שנוסח רשמית ביום 15.6.2017.