ע"פ 5832/20

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על החלטה קודמת של בית משפט קמא בנוגע לטענות לעבירות מין בתוך המשפחה. ערכאת הערעור, לאחר שבחנה את התיק ואת הטיעונים שהוצגו, החליטה לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. טענותיו של המערער התמקדו בעיקר בערעור על מהימנותם וממצאיהם העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אשר ערכאת הערעור ציינה כי קשה לבטלם. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי עדותה של המתלוננת הייתה אמינה וקוהרנטית, חרף טענות המערער בדבר חוסר עקביות ואיחור בדיווח. עוד טען המערער כי מעשיו פורשו שלא כהלכה בשל אופיו החם וכי אין זה סביר שעבירות מסוג זה יתרחשו מבלי שבני משפחתו יבחינו בהן. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה טענות אלה בלתי משכנעות, וציינה כי הגילוי המאוחר של המתלוננת והתנהגותה החיצונית הרגילה עולים בקנה אחד עם דפוסי התנהגות ידועים בקרב נפגעי התעללות מינית במשפחה. בנוסף, ערער המערער על יחסו של בית משפט קמא לסוגיות ראייתיות וחקירתיות מסוימות, לרבות כשלים לכאורה בחקירת המשטרה. ערכאת הערעור אישרה את קביעותיו של בית משפט קמא, ולא מצאה מחדלי חקירה מהותיים. בהיבט גזר הדין הדגישה ערכאת הערעור את חומרתן של עבירות מין בקטינים, בעיקר על ידי בני משפחה, ומצאה כי העונש שהוטל מצוי בטווח המקובל בגין עבירות מסוג זה. חוסר החרטה של המערער, אי לקיחת אחריות והיעדר מסלול שיקום נלקחו בחשבון גם בדחיית כל ערעור להפחתת עונש. משכך, נדחה הערעור, תוך שהוא תומך בקביעותיו של בית משפט קמא כנתמכות היטב בחומר הראיות ובתקדימים משפטיים.