ע"ב 4417/06

תקציר

הסכסוך נסוב סביב הסכם קיבוצי שנחתם בין הנתבעת, תנובה, לבין עובדיה בשנת 1990, אשר העניק לעובדים מסוימים תוספת שכר. התובעים, מפיצי חלב וחלב שעבדו בתנובה בתקופה הרלוונטית והפיצו את המוצרים באמצעות המשאיות שלהם, טענו כי תנובה לא העניקה להם את תוספת השכר שנקבעה בהסכם. לטענתם, תנובה הבטיחה להם בעל-פה כי תוצאת תביעה מתמשכת של עובדים אחרים באותו נושא תחול גם עליהם, והם הסתמכו על הבטחה זו. בנוסף, הם טענו כי על תנובה מוטלת החובה לנהוג כלפיהם בהגינות ובשוויון, מה גם שהחברה מעולם לא טענה להבדלים רלוונטיים בינם לבין העובדים המעורבים בתביעה האמורה. תנובה הכחישה כל הבטחה כזו וטענה כי לבתי הדין לעבודה צריך להיות שיקול דעת בענייני אפליה במגזר הפרטי. בית הדין מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להבטחה מפורשת של תנובה להתאים את שכרם לתוצאות תביעתם של העובדים האחרים. עדויותיהם של העדים לא היו משכנעות, והיה מחסור בתיעוד כתוב שיתמוך בטענותיהם. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתם השנייה של התובעים בדבר שוויון ותום לב. הם קבעו כי במקרה ספציפי זה, עקרונות ההגינות והציפיות הסבירות מחייבים את תנובה להחיל את תנאי ההסכם הקיבוצי שפורשו בתביעה הנ"ל גם על התובעים. החלטה זו מוצדקת כדי לשמור על סולידריות ולכידות בקרב העובדים ולשמור על שלמות יחסי העבודה הקיבוציים. מאחר שההשלכות הכספיות של פסק דין זה היו תלויות ועומדות בפני בית הדין הארצי לעבודה במקרה דומה, החליטו השופטים לעכב את ההליכים בתיק זה עד לקבלת החלטה בבית הדין הארצי לעבודה. גם שאלת ההוצאות הייתה שמורה לפסק הדין הסופי.