בג"צ 2977/91

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי עתירות נגד החלטות הצבא להרוס את בתיהם של שני עותרים, בהתבסס על תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בשל מעורבותם בתכנון פעולות טרור. העותרים טענו כי ההחלטות אינן חוקיות, תוך התייחסות לדיני המלחמה, לרבות אמנת ג'נבה, וטענו כי התקנות בטלות, מנוגדות לדיני המלחמה ומחייבות הכרזה רשמית על מצב חירום. הם גם טענו כי הסנקציות מהוות ענישה קולקטיבית וכי חובתו של הצבא היא אך ורק לשמור על הסדר בקרב האוכלוסייה הכבושה. עם זאת, בג"ץ פסק נגד טענות אלה, ואישר את חוקיות ההחלטות. בית המשפט אישר את נורמת הממשל הצבאי, המעניקה למפקד הישראלי סמכויות נרחבות לקבוע את המסגרת המשפטית בשטחים הכבושים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. הודגש כי אמנת ג'נבה הרביעית, אף שלא אומצה רשמית, מיושמת דה פקטו ואינה חלה במקרה הנוכחי. בית המשפט נתן תוקף גם לתקנות ההגנה, לרבות תקנה 119, כחלק מהחוק המקומי, ודחה את הטענות בדבר בטלותן והצורך בהכרזת חירום רשמית. יתר על כן, הסנקציה בתקנה 119 פורשה כגורם מרתיע, וחובותיו של הצבא הוכרו ככוללות שמירה על הביטחון הן של האוכלוסייה הכבושה והן של חיילים ואזרחים ישראלים. השופט ד' לוין, יחד עם השופטים א' גולדברג וא', דחה את העתירות והדגיש כי הצבא פעל במסגרת סמכויותיו החוקיות. פסק דין זה מחזק את המסגרת המשפטית הקיימת החלה על הממשל הצבאי הישראלי בשטחים.