ת"א 45567-03-19

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, תבע מהמבטחת הנתבעת פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא הייתה מחלוקת על חובת הנתבע לפצות את התובע, אך הצדדים לא הסכימו על גובה הנזק. המחלוקת העיקרית נסובה סביב בקשת הנתבע להביא ראיות הסותרות את קביעת המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כי לתובע נקבעה נכות לצמיתות בשיעור של 20%. בית המשפט דחה את בקשת הנתבע כפי שהועלתה בשלב הסיכום, לאחר שיהוי בלתי סביר, שהיה פוגע קשות בתובע. בית המשפט קבע כי הבקשה היא, במהותה, ניסיון לסתור את קביעת המל"ל וכפופה לדרישות הפרוצדורליות לבקשות מסוג זה. לגופה, הבקשה לא הייתה מוצדקת שכן ועדת המל"ל דנה וקבעה את נכותו של התובע בתחום האורתופדי. יתר על כן, התובעת סיפקה הסברים סובייקטיביים לכך שלא עברה ניתוח, והנתבעת לא הוכיחה כל הצדקה למינוי מומחה בשלב כה מאוחר. בית המשפט המשיך וקבע את גובה הנזקים. בית המשפט פסק 34,610 ש"ח בגין נזק לא ממוני, 71,595 ש"ח בגין הפסד שכר בעבר, 335,000 ש"ח בגין אובדן כושר השתכרות עתידי, 45,000 ש"ח בגין סיוע לצד ג' בעבר ובעתיד ו-25,000 ש"ח בגין הוצאות בעבר ובעתיד. לאחר ניכוי התשלומים שקיבל התובע מהמל"ל, סך הפיצויים שנפסקו לתובע עמד על 25,210 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות. פסק הדין ניתן לטובת התובעת, והנתבע חויב לשלם לתובע תוך 45 יום.