בג"צ 6449/19

תקציר

העתירה קוראת תיגר על אישור הכלביות הפרטיות כמאורות רשות לכלבים, בטענה כי מדובר בהאצלת סמכויות אסורה על ידי הרשויות המקומיות. המשיבים, בהם מנהל השירותים הווטרינריים ומספר מועצות מקומיות, סבורים כי אישור מתקנים פרטיים כמאורות רשות הוא צעד הכרחי ומותר. הם מדגישים כי לרשויות המקומיות שמור שיקול דעת מוחלט לגבי גורל הכלבים, לרבות החלטות על המתת חסד, וכי הכלביות הפרטיות מספקות סיוע טכני בלבד. בית המשפט מגיע למסקנה כי העותרים לא ביססו את טענתם בדבר הבטחה מינהלית לסגירת כלביות פרטיות, וההיסטוריה החקיקתית תומכת בעמדת המשיבים. כמו כן, החוקים והתקנות הקיימים אינם אוסרים על הפעלת מאורות של רשויות פרטיות. ההבחנה שנקבעה בפסיקה בין האצלת סמכות לבין סיוע מותר חלה גם כאן. שיקול הדעת של הרשויות המקומיות בנושאים מהותיים, בשילוב עם פיקוח אפקטיבי על הכלביות הפרטיות, הופך את ההסדר לחוקי. עם זאת, בית המשפט מצביע על שתי סוגיות הטעונות בירור: (1) הנסיבות שבהן האחריות על הכלב עוברת מהרשות המקומית לכלבייה פרטית, ו-(2) התנהלות הרשויות והכלביות בפועל בכל הנוגע לפיקוח ולקבלת החלטות. מנהל השירותים הווטרינריים מונחה לספק הבהרות בנושאים אלה, אך העתירה נדחית בסופו של דבר, והמדינה חויבה לשלם לעותרים שכר טרחה בסך 10,000 שקל. סגן הנשיא ברון והשופט אלרון מסכימים עם ההחלטה.