עת"מ 52720-05-11

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה של תמ"א 38, שמטרתה לחזק מבנים ישנים מפני רעידות אדמה באמצעות מתן תמריצים כספיים לחיזוק או להריסה ולבנייה מחדש. העותרים ביקשו ליהנות מתמריצים אלה לבניין שלא יעמוד בדרישות התוכנית. הבניין המדובר היה בעל שטח מחלוקת כולל והשתרע על פני שתי קומות. הוועדה המקומית והעותרים מדדו את גובה הבניין במטרים, ואילו ועדת הערר והמשיבים טענו כי יש להתחשב במספר הקומות. בית המשפט מצא את לשון תמ"א 12 עמומה ופירש אותה לטובת העותרים, והגיע למסקנה כי גובה הבניין במטרים הוא הקריטריון הקובע לתמריצים. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת ועדת הערר וקבע כי גובהו בפועל של הבניין, לרבות קומת יסוד בלתי חוקית, אינו עולה על שתי קומות. בנוסף, הסכים בית המשפט עם קביעת ועדת הערר כי אין לתגמל בנייה בלתי חוקית, ובניכוי השטחים הבלתי חוקיים משטחו הכולל של המבנה, הוא אינו חורג ממגבלת התכנית של 400 מ"ר. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ לשתי קבוצות משיבים. ההחלטה הדגישה את תפקידו המצומצם של בית המשפט בהתערבות בהחלטות מוסדות התכנון, תוך התמקדות בסוגיות של חוק ולא בעובדות.