ע"א 489/89

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט העליון בערעור בעניין "מועד המכירה" של עסקאות מקרקעין בכפוף לתנאי השעיה לפי חוק מס שבח מקרקעין. המערערת טענה כי חבות המס צריכה להתחיל רק בהתקיים תנאי (קבלת היתר בניה), בעוד רשויות המס התייחסו למועד סיום החוזה כאל "יום המכירה", והטילו קנסות ריבית והצמדה. בית המשפט אישר את החלטת ועדת הערר, ואישר כי חוזה עם תנאי השעיה הושלם עם החתימה, ללא קשר לקיום התנאי, תוך התאמת דיני החוזים לדיני המס. בית המשפט הדגיש כי גם אם תנאי הוא ארוך שנים, על המוכר לשלם מיסים על בסיס מועד החוזה, אלא אם כן חל פטור מוצדק לפי סעיף 94(ג) בשל תנאי השעיה חיצוניים. בית המשפט הדגיש כי כוונת החוק הייתה ליצור הרמוניה בין פרשנויות המס והחוזים, ולהבטיח קוהרנטיות ביישום החקיקה. בנוסף, צוין כי למרות שריבית נתפסת כדמי שימוש ולא כקנס, רשות המסים רשאית לפטור נישומים מעול מס מופרז באמצעות שיקול דעתה. הערעור נדחה, תוך המלצה לרשות המסים לשקול פטורים מתאימים, והוצאות שנפסקו כנגד המערערת.