ת"א 2179/05

תקציר

הנתבע השאיל לתובע חלקת אדמה ועליה בניינים, לרבות מבנה כת בן שלוש קומות, לצורך ניהול ישיבה קטנה וגדולה בתנאי מגורים. הסכם ההלוואה כלל סעיף ביטול אך ללא תאריך סיום. במהלך השנים הוציאה התובעת הוצאות בגין שיפוץ ואחזקת הקרקע ואף בנתה מבנה שלישי. בהמשך, החליט הנתבע לתבוע בחזרה את הקרקע ושלח לתובע שני מכתבי ביטול. התובע לא הגיב והמשיך להשתמש בקרקע. שני הצדדים הגישו תביעות לבית המשפט שאוחדו. בית המשפט קבע כי הודעת הביטול ניתנה כדין אך נתן ארכה עד אוגוסט 2001 לתובעת לפנות את המקום וכן קבע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין השקעותיה בקרקע. לאחר מכן הגישה התובעת תביעה לפיצוי השקעותיה, שלטענת הנתבע התיישנה. בית המשפט הסכים עם האחרון, וציין כי עילת התביעה קמה כאשר התובע קיבל את הודעת הביטול הראשונה בשנת 1995, ודחה את התביעה. לחילופין, דן השופט לגופו של עניין ומצא כי התובע מסר את המבנה לעירייה ביום 30.7.04. הבניין היה במצב רעוע בעת המסירה, ושווי הבניין היה אמור להיערך נכון למועד זה, שנמצא כ-1,360,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות 68,400 ש"ח - שווי דמי השימוש בקרקע שהיה חייב התובע לנתבעת מאוגוסט 2001 עד יולי 2004. לאחר ניכוי הסכומים זה מזה, היה על הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,291,600 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיולי 2004 ועד למועד התשלום. עוד קבעה השופטת כי אין מקום לחייב את התובע בהוצאות או הוצאות משפט אחרות, וכי התובע אינו אחראי להריסת המבנה שהתרחשה בעת שהבניין היה בחזקת הנתבעת.