בע"מ 4486/13

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק באימוץ ילד קטין, שאמו, עקב מחלת נפש, נמצאה בלתי כשירה לגדלו. הילד הועבר להשגחת משפחת אומנה בכוונה לאימוץ. אחותה של האם, דודתה של הילדה, ביקשה לאמץ את הילד בעצמה, אך בקשתה נדחתה על ידי בית המשפט. הדודה ערערה על ההחלטה, בטענה כי טובת הילד תשרת על ידי גידול בתוך משפחתו הביולוגית, וכי בית המשפט לא בחן אפשרות זו באופן ממצה. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט עמית, קבעה כי יש להחזיר את הילד למשפחתו הביולוגית ולאמץ אותו על ידי דודתו. עמית טען כי בית המשפט היה צריך לדון בבקשת המשפחה בשלב מוקדם יותר, וכי חלוף הזמן - הילד היה אצל משפחת האומנה כמעט שלוש שנים - לא צריך להיות גורם מכריע בתיקי אימוץ. יתר על כן, הדודה הייתה אישיות מרשימה ומסוגלת להציב גבולות עם אמו הביולוגית של הילד, ובכך להפחית את הסיכון לילד. לבסוף, הדגישה השופטת את חשיבות זכותו של הילד לגדול בתוך משפחתו הביולוגית ומורשתו התרבותית. השופטת ארבל, בהסכמת הרוב, הדגישה את התנהלותה של האם, שלא שללה ממנה את זכויותיה ההוריות, בניגוד למקרים אחרים שבהם ההורים הביולוגיים נמצאו בלתי כשירים. ארבל גם מתחה ביקורת על ההחלטה החפוזה להעביר את הילד למשפחת אומנה, שהגבילה אפשרויות אחרות, והסכימה כי הדודה היא אישיות יוצאת דופן שיכולה לספק לילד בית יציב. השופט הנדל, בהתנגדותו, הדגיש את הנזק שייגרם לילד מניתוקו ממשפחת האומנה, שעמה יצר קשר, והביע ספק ביכולתה של הדודה להגן על הילד מפני השפעת אמו החולה. הנדל הגיע למסקנה שטובת הילד תשרת את הישארותו אצל משפחת האומנה.