ת"א 60707-01-16

תקציר

התובעת, עובדת בית חולים, הואשמה בביצוע מעשים מגונים במטופלת. החולה, הסובל ממחלת נפש כרונית, דיווח על האירוע זמן קצר לאחר שהתרחש לכאורה. התובע נעצר, וכתב האישום התבסס בעיקר על עדותו של המטופל ועל חוות דעתו של הרופא המטפל, ד"ר לבנטל, שהעיד כעד מומחה מטעם התביעה. לדברי ד"ר לבנטל, מחלת הנפש של המטופלת לא השפיעה על יכולתה להעיד, והיא ידעה להבחין בין אמת לשקר. התובע הורשע פעמיים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, בעיקר על סמך עדותו של ד"ר לבנטל. לאחר מכן ערער התובע לבית המשפט המחוזי, אשר הורה על המצאת התיק הרפואי של המטופל לעיון מומחה מטעם ההגנה. הסנגור לא פעל לקבלת החומר או להעברתו למומחה, והערעור נדחה. גם הערעור השני לבית המשפט המחוזי נדחה, ובית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור. לאחר מכן הגיש התובע בקשה למשפט חוזר, אשר התקבלה, כתב האישום נגדו בוטל והוא זוכה. לאחר מכן הגיש התובע תביעת נזיקין נגד המדינה, סנגורו בהליך הפלילי וד"ר לבנטל, בטענה כי הנזיקין שלהם הובילו להרשעתו שלא כדין ולמאסרו. בית המשפט מצא כי החלטת המדינה להסתמך על חוות דעתו של ד"ר לבנטל מבלי לעיין ברשומות הרפואיות הייתה סבירה. למרות שהמדינה יכלה לבקש את המסמכים הרפואיים בשלב מוקדם יותר של החקירה, מחדל זה לא הביא להרשעת התובע. המדינה לא הייתה מודעת לפגמים שנפלו בעדותו של ד"ר לבנטל, ולכתב האישום נגד התובע היה סיכוי סביר להצליח. לפיכך, המדינה לא הייתה אחראית לנזקיו של התובע. בית המשפט מצא כי הסנגור התרשל בכך שלא קיבל את המסמכים הרפואיים והעביר אותם למומחה, דבר שסיכל את יכולתו של התובע להוכיח ספק סביר. התנהלותו של עורך הדין הביאה לעיכוב ההליכים. רשלנות עורך הדין והתמשכות ההליכים היו אחראים אף הם לנזקי התובע. באשר לד"ר לבנטל, בית המשפט הטיל עליו אחריות בגין רשלנות במסירת מידע חיוני למדינה ולבתי המשפט, ובגין מתן חוות דעת רשלנית לגבי מצבה הנפשי של המטופלת ויכולתה להעיד. עדותו יצרה רושם מטעה על מצבו של המטופל והובילה להרשעת התובע. בית המשפט מצא כי העוולות של הסניגור וד"ר לוונטל גרמו להרשעתו השגויה של התובע ולנזקים שנגרמו בעקבותיו, לרבות אובדן חירות, אוטונומיה, השתכרות וכאב וסבל נפשי. התובע קיבל 2,195,724 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסך 25,200 ש"ח מסנגורו, ו-295,000 ש"ח מהנתבעים האחרים.