בג"צ 471/11

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את העתירות המערערות על יישומו המיידי של התיקון משנת 2011 לחוק שמירת הניקיון, שהגדיל את היטל ההטמנה בגין פסולת מיון שאריות. בעוד בית המשפט מכיר בחששותיהם של העותרים מפני העלאה חדה ומיידית של ההיטל, העלולה לפגוע כלכלית בפעילותם העסקית, הוא מוצא עצמו בחוסר יכולת להעניק את הסעד המבוקש. בית המשפט מכיר בסמכותם ובחובתם של גופים מינהליים להתאים מדיניות שאינה יעילה, במיוחד כאשר הם אינם משיגים את המטרות שלשמן נועדו. במקרה זה, היטל ההטמנה, שנועד לעודד שיטות חלופיות לטיפול בפסולת, לא הביא לתוצאות הרצויות. בית המשפט מדגיש כי שינויי מדיניות הם אינהרנטיים למינהל הציבורי, ועל עסקים לקחת בחשבון סיכון זה בעת הקמת פעילותם. אף שבית המשפט מגלה אהדה למצוקתם של העותרים, הוא אינו משוכנע כי נגרם להם נזק מיוחד ומהותי המצדיק תקופת מעבר. טענות העותרים בדבר התחייבויות חוזיות והשקעות בתשתיות אינן מבוססות דיין, וההשלכות הרחבות יותר של קבלת העתירה, לרבות הפגיעה הפוטנציאלית באינטרס הציבורי ובצדדים שלישיים, מכבידות על בית המשפט. כמו כן, בית המשפט נוקט משנה זהירות בהתערבותו בחקיקת משנה שאושרה על ידי ועדה בכנסת, מתוך הכרה בתפקידו של הליך החקיקה בייצוג נקודות מבט מגוונות. בסופו של דבר, בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת המשיבים להחיל את התעריפים המתוקנים לאלתר אינה מצדיקה התערבות שיפוטית, שכן היא אינה מתאפיינת בחוסר סבירות קיצוני. לפיכך, העתירות נדחות, והעותרים נדרשים לשלם אגרות מדינה בסך 25,000 ₪.