ע"א 3757/13

תקציר

בהחלטת הערעור הובהר כי ביקורתו של בית המשפט המחוזי על התנהלות המערערים הייתה מופרכת, שכן היא התבססה על עובדות שגויות. התקשורת בין המערערים לעירייה לאורך כמה עשורים הראתה באופן עקבי את עמדת העירייה כי הבנייה בחלקת המערערים לא תוכל להתקדם עד להשלמת התכנון מחדש של האזור, לרבות איחוד קרקעות ומערכת דרכים חדשה. נמתחה ביקורת על המערערים על כך שלא הגישו בקשה להיתר בנייה על סמך הודעה משנת 1985, שלטענת בית המשפט הצביעה על כך שניתן לתת היתר. אולם, הודעה זו אינה קיימת בראיות, ומשכך הואשמו המערערים שלא כדין. לעירייה הייתה מדיניות שלא לקדם פיתוח בחלקה בשל אי התאמה טופוגרפית, והציעה למערערים להמתין לתכנית התיישבות אזורית. למרות שנים של מאמצי תכנון, השטח נותר לא מפותח, ולא מיוחסת לעירייה רשלנות, שכן מורכבות התכנון של אזור גדול ורגיש מבחינה סביבתית הובילה לאלפי התנגדויות. המערערים טענו כי על העירייה לפתח תשתיות או לאפשר לה לעשות זאת, אך הרשות המקומית שמרה על השליטה בנימוק של אילוצים תקציביים וסדרי עדיפויות. טענת המערערים כי התעלמו מכביש גישה חלופי נדחית בשל הכנסתו בשלב מאוחר מדי של ההליך ואי התאמתו למטרות התכנוניות. בסופו של דבר, המערערים לא הוכיחו רשלנות בקרב הרשויות המעורבות, וכתוצאה מכך נדחתה תביעתם. עם זאת, בית המשפט הפציר בעירייה ובוועדה להמשיך ולקדם את תכנון האזור כדי לאפשר למערערים לממש את זכויות הבנייה שלהם, והחליט שלא להטיל על המערערים הוצאות.