עת"מ 85095-01-26

תקציר

## ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין בעת"מ 85095-01-26 ניסני נ' עיריית ירושלים **מבוא:** פסק דין זה עוסק בעתירה מינהלית שהוגשה על ידי תום ניסני (להלן: "העותר") נגד עיריית ירושלים (להלן: "המשיבה"). העתירה התבקשה לבטל צו עיקול זמני שהוטל על חשבון הבנק של העותר, וכן לחייב את המשיבה למסור מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע"), הנוגע לפרטי העיקול והדו"חות שעמדו בבסיסו. בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, החליט למחוק את העתירה, תוך שהוא מנמק את החלטתו בהתייתרות הסעדים המבוקשים. **רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים:** 1. **הדו"חות והעיקול:** העותר טוען כי מעולם לא קיבל דו"חות על עבירות לכאורה של "הנחת מכשול ברחוב" שקיבל לכאורה מעיריית ירושלים בשנת 2022 ובשנת 2023. הוא מכחיש קבלתם, הן במעמד האירוע והן באמצעות משלוח דואר. המשיבה, לעומת זאת, טוענת כי הדו"חות נמסרו כדין, בין אם במישרין או בדואר רשום, וכי פניית העותר בעקבות אירוע משנת 2023 מהווה הוכחה לידיעתו על הדו"חות. עקב אי תשלום הדו"חות, הוטל עיקול זמני על חשבון הבנק של העותר. 2. **בקשת חופש המידע:** העותר ניסה לברר פרטים אודות העיקול באמצעות פניות חוזרות למשיבה. לאחר שהופנה להגשת בקשה לפי חוק חופש המידע, הגיש בקשה מפורטת. המשיבה, באמצעות הממונה על יישום חוק חופש המידע, ביקשה מהעותר למלא טופס פנימי נוסף, דבר שהעותר סירב לו בטענה כי הטופס הפנימי אינו כדין וכי הדרך הנכונה היא לענות לבקשתו המקורית. המשיבה טענה מנגד כי הבקשה הראשונית חסרה וכי לא הוגשה בקשה תקינה. 3. **השלמת מידע:** במסגרת כתב התשובה לעתירה, המשיבה צירפה מסמכים ודו"חות המרחיבים את המידע שסיפקה, דבר שהעותר טוען כי הגיע אליו רק לאחר הגשת העתירה. **ניתוח משפטי:** **א. התייתרות סעדים ועיקרון "מעשה עשוי":** הליבה של פסק הדין נעוצה בהחלטה כי שני הסעדים המרכזיים שהתבקשו בעתירה התייתרו. 1. **ביטול צו העיקול:** בית המשפט קבע כי צו העיקול המקורי פקע ביום 13.2.2026. בהתאם לכך, הסעד של ביטול הצו הפך לתיאורטי. העותר טען כי עצם קיום החוב שהעיקול נועד להבטיח ממשיך לעמוד, וכי המשיבה לא "וויתרה" על רצונה לגבות את הכספים. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי אין לדיון בעתירה זו מקום לדון בשאלת "מהותיות" העיקול או גביית החוב עצמו, ובפרט כי ספק אם סמכות זו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. קביעה זו מעלה שאלה לגבי פרשנותו של כלל "מעשה עשוי" בהקשר של צווי עיקול זמניים. באופן כללי, "מעשה עשוי" מתייחס למצב בו הסעד המבוקש נעשה כבר, כך שהדיון בו הפך לתיאורטי. בענייננו, העותר טוען כי העיקול, גם אם פקע פורמלית, מותיר את גביית החוב בעינה, והוא מבקש את ביטולו כיסוד לגבייה זו. הדבר מעלה את השאלה האם די בכך שהעיקול פקע פורמלית כדי לראות את הסעד מתיית, או שמא יש לבחון את השלכותיו המעשיות על יכולת הגבייה. 2. **מתן מידע לפי חוק חופש המידע:** בית המשפט קבע כי גם סעד זה התיית. המשיבה מסרה מידע במכתב מיום 24.1.2026 ובמסגרת כתב התשובה. העותר אינו חולק על כך שקיבל את המידע, אך טענתו המרכזית היא כי המידע סופק באיחור, ורק לאחר הגשת העתירה. בית המשפט, תוך שהוא מכיר בכך שהמידע ניתן באיחור, קבע כי המחלוקת בשאלת מועד קבלת המידע אינה מצדיקה קיום דיון בעתירה, למעט לעניין ההוצאות. קביעה זו משקפת את הגישה לפיה בית המשפט נמנע מלדון בעניינים תיאורטיים, גם אם אלו נגרמו כתוצאה מהתנהלות הרשות. **ב. פרשנות חוק חופש המידע וסמכות הרשות לקבוע נהלים:** בית המשפט התייחס לטענת העותר כי נוהל ההגשה הפנימי של המשיבה פסול. הוא קבע כי רשות ציבורית רשאית לקבוע לעצמה נוהל לגבי דרכי מסירת מידע, מכוח סעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, וסעיף 3 לחוק חופש המידע. הדבר מהווה חידוש מסוים בנוגע לסמכותן של רשויות לקבוע נהלים פנימיים לטיפול בבקשות לפי חוק חופש המידע, תוך שהוא מחזק את העיקרון כי יש לאפשר לרשויות לייעל את עבודתן. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי "יש ממש בטענת העותר כי המידע נמסר באיחור וחלקו אף נמסר רק בכתב התשובה", ובכך אינו מתעלם מהטענות לגבי התנהלותה של הרשות. **ג. סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים:** טענה מרכזית של המשיבה היא כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות עניינית לדון בעתירה, כיוון שמדובר, למעשה, בניסיון לתקוף את הדו"חות עצמם, ובכך נתונה הסמכות לבתי המשפט הפליליים. בית המשפט, אף שהחליט למחוק את העתירה מטעמי התייתרוּת, התייחס במרומז לסמכותו בכך שהחל לדון בעתירה. סעיף 17 לחוק חופש המידע וסעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, מעניקים לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירות הנוגעות להחלטות רשות לפי חוק חופש המידע. הדבר, לכשעצמו, אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת המתעוררת היא האם העתירה "ממסווה" תקיפה של החלטות פליליות. בית המשפט, בנסיבותיו הספציפיות, לא נדרש להכריע במפורש בשאלת הסמכות העניינית, אלא דחה את העתירה מטעמי התייתרוּת. **ד. חובת תום לב וניקיון כפיים:** הצדדים האשימו זה את זה בחוסר תום לב וניקיון כפיים. המשיבה טענה כי העותר לא גילה לבית המשפט כי קיבל מענה ביום 24.1.2026. העותר טען כי המסמך לא הגיע לידיו אלא לאחר הגשת העתירה. בית המשפט, אף שהתייחס לטענות אלו, לא ראה בהן עילה מהותית להמשך הדיון, מעבר לכך שהן נלקחות בחשבון במסגרת ההחלטה על ההוצאות. **ה. הוצאות:** בית המשפט לא עשה צו להוצאות, לאור הנסיבות המיוחדות: חלק מהמענה ניתן רק לאחר הגשת כתב התשובה, אך מנגד, העותר עמד על מתן פסק דין למרות התייתרוּת העתירה. קביעה זו משקפת את ניסיון בית המשפט לאזן בין אינטרסים שונים, ולהימנע מהטלת קנס על צד שהתנהלותו, גם אם לא הייתה מושלמת, לא הובילה לדיון מיותר מהותית. **מגמות וחידושים משפטיים:** * **החמרת הגישה בנוגע להתייתרוּת סעדים:** פסק הדין מדגיש את הנטייה של בתי המשפט להימנע מדיון בעניינים תיאורטיים. ההתבססות על פסקי דין רבים של בית המשפט העליון מחזקת את הגישה לפיה התייתרוּת סעד עיקרי או יחיד די בה כדי למחוק את העתירה. * **חיזוק סמכות הרשות לקבוע נהלים לפי חופש המידע:** קביעת בית המשפט כי רשות רשאית לקבוע נוהל פנימי לטיפול בבקשות לפי חוק חופש המידע, אף כי תוך הדגשת הצורך במענה במועד, עשויה להקל על רשויות לעבד בקשות באופן יעיל יותר. * **אבחנה בין מהות הליך הגישור למהות ההליך העיקרי:** בית המשפט מבצע הבחנה בין הליך העתירה, אשר נועד לבחון את החלטות הרשות בנוגע למסירת מידע ועיקולים זמניים, לבין הליך תקיפת הקנסות לגופם. הדבר מחזק את התפקיד המוגדר של בתי המשפט לעניינים מנהליים. **סיכום:** פסק הדין מהווה דוגמה ליישום עקרונות משפטיים מושרשים, בעיקר בנוגע להתייתרוּת סעדים. בית המשפט המחוזי בירושלים, על בסיס הפסיקה הענפה של בית המשפט העליון, קבע כי בהינתן שצו העיקול פקע ושנמסר מידע (גם אם באיחור), אין מקום להמשיך ולדון בעתירה. ההחלטה, אף שהיא סוגרת את התיק, מעלה שאלות פרשניות לגבי תחולת כלל "מעשה עשוי" במקרים של עיקולים זמניים, וכן לגבי האיזון בין יעילות הליכית של רשויות לבין זכות האזרח למידע.