עתפ"ב 5752-04-22

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור בחלקו, ופוסק לטובת ביטול 18 מתוך 20 צווי הריסה מנהליים נגד גדרות שהוקמו על קרקע חקלאית. השופט קבע כי הגדרות, כמפורט בערר, עומדות בדרישות הפטור מהיתרי בנייה כמפורט בתקנה 7 לתקנות הפטור. תקנה זו מתירה התקנת גדרות בשטחים חקלאיים מעובדים שגובהן אינו עולה על 1.5 מטרים ובנויות מחומרים קלים ולא אטומים, דבר המבטיח מעבר נגר עילי. החלטת השופט התבססה על פרשנות של תכנית 21904, החלה על החלקה הנדונה, ומצאה כי היא תומכת בתחולתה של תקנה 7. הוראות התכנית מאפשרות הקמת גדרות בתנאים ובמגבלות מסוימים, ובעיקר קובעות במפורש כי אם גדר עומדת בדרישות תקנות הפטור, אין צורך בהיתר. השופט מתח ביקורת על פרשנותו של בית משפט קמא לתכנית, שהובילה אותו למסקנה כי הגדרות אינן חוקיות. זאת ועוד, השופט טען כי ההנחיות המרחביות ומסמך מדיניות של משרד החקלאות אליו התייחס בית משפט קמא אינם ישימים במקרה זה, שכן הם סותרים את הוראותיה המפורשות של תכנית 21904. לגבי שתי גדרות שחרגו ממגבלת הגובה אישר השופט את צווי ההריסה, וקבע כי לא התקיימו דרישות תקנה 7. לגבי 18 הגדרות הנותרות החליט השופט לבטל את צווי ההריסה, מאחר שבית משפט קמא לא הבהיר די הצורך את השאלה העובדתית האם הקרקע מעובדת, שהיא תנאי להחלת תקנה 7. השופט שקל את הנסיבות ואת חומרת צווי ההריסה, וציין כי במידת הצורך ניתן לפנות לבירור עובדתי בהליך פלילי נפרד. עוד טענו המערערים כי הגדרות תוחמות שטחים מעובדים, טענה שלא זכתה להתייחסות מספקת מצד בית משפט קמא. בסיכומו של דבר, קיבל השופט את הערעור והורה על ביטולם של 18 צווי הריסה, תוך קיום השניים הנותרים, בשל אי עמידה בדרישות הפטור לפי תקנה 7.