ע"א 9519/06

תקציר

הערעור מתייחס להסכם שנחתם בשנת 1978 בין המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) לבין חברות הביטוח, לרבות המערערות, הקובע את הנסיבות שבהן זכאי המל"ל לשיפוי מחברות הביטוח בגין תגמולים ששילם המל"ל לנפגעי תאונות דרכים. על פי ההסכם, אם נפגע תאונת דרכים זכאי לתגמולים לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, אזי מבטחי הרכב המעורב בתאונה פטורים משיפוי המל"ל בגין תגמולים אלה. במקרה הנוכחי, אין חולק כי הנפגע, שקיבל תגמולים מהמל"ל לאחר תאונת דרכים, נפגע גם בתאונת עבודה וזכאי להטבות לפי פרק ה'. בית משפט קמא קבע, כי המל"ל זכאי לשיפוי מהמערערים בגין תשלום קצבת נכות כללית לנפגע, שכן הוא בחר לקבל הטבות מהמל"ל במסלול נכות כללית, ולא במסלול נכות מעבודה. עם זאת, בית המשפט לערעורים קיבל את עמדת המערערים וקבע כי הוראת הפטור חלה על כל ההטבות שמשלמת המל"ל לנפגע בגין התאונה, ולא רק על הטבות לפי פרק ה', ועל כן המל"ל אינו זכאי לשיפוי מהמערערים בגין תשלום קצבת נכות כללית לנפגע. בית המשפט פירש את ההסכם בהתאם לכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בלשון ההסכם, נסיבותיו החיצוניות ותכליתו, וקבע כי יש ליתן למונח "זכאי" את משמעותו המילולית והרגילה, לפיה די בכך שהנפגע זכאי להטבות לפי פרק ה', ואין צורך שהוא יקבל אותם בפועל, כדי שהוראת הפטור תחול. לפיכך התקבל הערעור, ונקבע כי המל"ל אינו זכאי לשיפוי מהמערערים בגין תשלום תגמולים לנפגע, לרבות קצבת נכות כללית. בית המשפט הציע כי הצדדים יבחנו מחדש את תוקפו של ההסכם ותחולתו, נוכח השאלות הפרשניות התכופות העולות לגביו, החותרות תחת המטרה שלשמה נחתם.