עת"מ 11163-12-11

תקציר

העותר, בעל נכס ברמת גן, פינה את הנכס שלו בשנת 2011 במסגרת תכנית לשינוי ייעוד הקרקע משימוש חקלאי למגורים. לאחר הפינוי, דרשה העירייה המשיבה תשלום ארנונה בגין החזקת העותרת בנכס משנת 2009. בעתירה נטען כי הימנעותה מזה עשרות שנים של העירייה מלגבות ממנו מיסים אלה, בין אם בשל רשלנות ובין אם בשל מדיניות, מהווה אינטרס הסתמכות המונע חיוב רטרואקטיבי. עוד טען כי יש לראות את העירייה כמי שביטלה פטור קודם, שיכול היה לחול רק באופן פרוספקטיבי ולא רטרואקטיבי. זאת ועוד, חוסר מודעותו של העותר למסים ואמונתו הכנה כי התנהלות העירייה הייתה ראויה, יחד עם טעותה של העירייה והפעלת שיקול דעת בלתי סביר, צריכים להגן עליו מפני תשלום מיסים אלה. מנגד, טענה העירייה כי העותר בנה על הנכס ללא היתר ועשה בו שימוש מסחרי ללא רישיון, וכי החיוב הרטרואקטיבי מוצדק כדי למנוע ממנו ליהנות ממעשיו הבלתי חוקיים. בנוסף, טענה העירייה כי עתירת העותרת הוגשה באיחור, מה שאמור להביא לדחייתה. בית המשפט פסק לטובת העותר, וקיבל את טענותיו בדבר חיוב רטרואקטיבי. נפסק כי הימנעותה ארוכת השנים של העירייה מגביית ארנונה, יחד עם השימוש הגלוי של העותר בנכס והסתמכותו הסבירה על מדיניותה או טעותה לכאורה של העירייה, יצרו אינטרס הגובר על האינטרס הציבורי במיסוי רטרואקטיבי. גם התנהלות העירייה במהלך פינוי העותר, שבמסגרתה ניהלו עמו משא ומתן מבלי להזכיר את חוב המס, הוגדרה בעייתית. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת השיהוי של העירייה, שכן התנהלות העותרת לא היוותה שיהוי סובייקטיבי, והשיהוי האובייקטיבי לא גרם נזק משמעותי לעירייה. לפיכך התקבלה העתירה, והעירייה חויבה בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.