ת"פ 1011/97

תקציר

הנאשם הורשע ברצח וביקש עונש מופחת בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין, המאפשר הסדר כזה אם העבירה בוצעה בשל הפרעה נפשית חמורה שהגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשיו או את מעשיהם, או להימנע מביצועם. עורכי דינו של הנאשם טענו כי ההפרעה הנפשית הקשה של מרשם, שאינה מחלת נפש, גרמה לו לאבד שליטה בקלות רבה יותר על מעשיו במקום שבו אדם רגיל היה יכול. התביעה התנגדה לבקשה, בנימוק של אישיותו האנטי-חברתית של הנאשם והסיכון לציבור אם יקבל עונש מופחת. רוב השופטים, השופטים י' דר וא' רזי, הסכימו עם התביעה וקבעו כי הנאשם לא הוכיח די הצורך כי הפרעתו הנפשית הקשה הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשיו. לפיכך, הם הטילו עונש של מאסר עולם כקבוע בחוק על עבירת הרצח. עם זאת, השופט מ' לינדנשטראוס סבר כי מצבו הנפשי של הנאשם אכן עולה כדי הפרעה נפשית חמורה והצביע בעד קבלת בקשת ההגנה להקלה בעונש.