פ"א 1002/00

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך בין עיתונאי, יצחק לוינסון, לבין מעסיקתו, עת"ם - סוכנות ידיעות לישראל בע"מ, סביב פיטוריו של לוינסון. בית הדין המחוזי נתן תחילה צו מניעה זמני במעמד צד אחד, שמנע מעתם לפטר את לוינסון, בעקבות ערעורו על פיטוריו הראשונים. אלא שהנהלת עתם, המיוצגת על ידי היו"ר שבתאי הימלפרב, התעלמה מהוראה זו והמשיכה בפיטוריו של לוינסון שנית, בטענה שגילו סיבות חדשות המצדיקות את פיטוריו. בית הדין האזורי קבע כי דחייה שנייה זו מהווה ביזיון בית המשפט והפרת הוראותיו, שכן צו המניעה נותר על כנו. בית המשפט מצא כי המערערים פעלו בחוסר תום לב והטילו קנס, מה שהוביל לערעור זה. טענתם העיקרית של המערערים, עתם והימלפרב, הייתה כי הפיטורים השניים התבססו על נימוקים חדשים ולכן אין לראות בהם הפרה של צו בית המשפט. מנגד, טענו המשיבים, לוינסון והתאחדות עיתונאי ישראל הארצית, כי הפיטורים השניים מהווים הפרה ישירה של צו המניעה הזמני. בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי מעשיהם של המערערים עולים כדי ביזיון בית המשפט, שכן הפיטורים השניים היו מעשה ברור של חוסר תום לב וחזרה על הפיטורים הראשונים, שצו המניעה נועד למנוע. בית הדין הדגיש כי אילו היו למערערים עילות חדשות לדחייה, דרך הפעולה הראויה הייתה לפנות לבית הדין ולבקש את הסרת צו המניעה, במקום לקחת את העניינים לידיים. בנוסף, הדגיש פסק הדין את אופייה המחייב של ההסכמה הפרוצדורלית שניתנה בפני בית המשפט והורה למערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.