ע"פ 290/59

תקציר

גזר הדין עסק בהרשעה בשני סעיפים בבית המשפט המחוזי בחיפה נגד אדם שהואשם בסחר עם מסתנן, ובקבלת מידע שיש בו כדי להועיל לאויב לפי פקודת הסודות הרשמיים. בסעיף הראשון נגזרו על המערער שנתיים וחצי מאסר בגין רכישת סחורה מאחיו, שנכנס לישראל שלא כדין. בית המשפט דחה את הטענה כי גירושו הבלתי חוקי הקודם של האח איפשר לו לחזור לארץ. בסעיף השני נגזרו על המערער שנת מאסר בגין שירותו כאיש קשר ומסירת מכתב שפגע בביטחון המדינה. ההרשעה התבססה בעיקרה על הודאתו של המערער, שבית המשפט מצא אותה מרצון. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי קבעה כי ראיות חיצוניות מאששות את ההודאה, לרבות כניסתו הבלתי חוקית של האח, פעילותו של צד שלישי המעורב בריגול ורכישת סחורה מוברחת מאחיו על ידי המערער עצמו. בחוות דעתו החולקת של השופט עציוני נטען כי אין די ראיות מאששות כדי להרשיע את המערער על סמך הודאתו בלבד. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במישור הראשון הסכים בית המשפט העליון כי המערער לא הצליח להוכיח את כניסתו החוקית של אחיו לישראל. באשר לסעיף השני, קבעו שופטי הרוב כי הראיות המאששות, אף שלא קשרו את המערער ישירות לעבירה, אישרו את אמיתות הודאתו ודי בהן כדי להרשיעו. לדברי בית המשפט, דוקטרינת ה"משהו" בפסיקה הישראלית, הדורשת ראיות חיצוניות כדי לאשש הודאה, אינה מחייבת הוכחת עבירה קורפוס דליקטי, ואינה חייבת להפליל את הנאשם באופן ספציפי. אלא, די בכל ראיה המאשרת את תוכן ההודאה. בית המשפט הדגיש את הסכנה הטמונה בהודאות שווא, בין אם בשל לחץ חיצוני ובין אם ממניעים פנימיים, ואת הצורך בזהירות שיפוטית בהסתמכות על הודאות בלבד. עם זאת, בית המשפט גם הכיר בנטייה לקבל מידה קטנה של "משהו" כאישוש מספיק.