ת"א 1026/04

תקציר

פסק הדין סובב סביב סכסוך נדל"ני מורכב בו מעורבים צדדים ועסקאות מרובות. הנאשם מוחמד הוא הבעלים הרשום של חלקת אדמה בערערה, המחולקת בין מספר בעלים. בשנת 1961 נחתם הסכם חילופין בין הקרן הקיימת לישראל (הנתבעת) לבין אביו ואחיו של מוחמד, בהם מוחמד שהיה קטין באותה עת. ההסכם מעולם לא אושר על ידי בית הדין השרעי, כנדרש בחוק. בשנת 1978 חתם מוחמד על ייפוי כוח המסמיך את התובע, חמזה מצדה, להעביר 3,000 מ"ר מזכויותיו בחלקה על שמו. במסמך צוין כי מדובר בהסכם מכר, והתובע שילם את המיסים הנדרשים. עם זאת, העסקה מעולם לא נרשמה. הקרן הקיימת לישראל, שביקשה לאכוף את ההסכם מ-1961, הגישה תביעה ב-1987, אך היא יושבה מחוץ לכותלי בית המשפט ב-1988. על פי ההסדר, הזכויות בחלקה היו אמורות לעבור לנתבע, ואילו הם בתורם יעבירו חלקות שונות לבעלים המקוריים. הסכם הפשרה, שגם בו לא היה רישום, נחתם גם הוא על ידי מוחמד, שהיה אז בגיר. התובע תבע לרשום את זכויותיו בקרקע, בהתבסס על הסכם המכר עם מוחמד משנת 1978. הנתבע טען כי זכויותיהם גוברות על זכויותיו של התובע בשל ההסכם הקודם משנת 1961. בית המשפט בחן את תוקפן של שתי העסקאות ומצא כי ההסכם משנת 1961, בשל היעדר אישור בית הדין השרעי, אינו תקף. יתר על כן, הסכם הפשרה משנת 1988 לא יכול להיחשב כאשרור רטרואקטיבי של ההסכם הקודם. באשר להסכם המכר בין התובעת לבין מוחמד, קיבל בית המשפט אותו כתקף, למרות אי סדרים מסוימים, בהתבסס על כוונת הצדדים ונסיבות המקרה. עוד ציין השופט כי מוחמד, שלא הופיע בבית המשפט, היה חייב להשלים את העסקה ולהעביר את הזכויות על שם התובע. מאחר שאף עסקה לא נרשמה, ושתיהן היו תקפות, היה על בית המשפט לקבוע למי מהן יש עדיפות. הכלל נותן קדימות לעסקה הקודמת, שבמקרה זה הייתה הסכם המכר בין התובע למוחמד, משנת 1978. השופטת, שהכירה ברשלנות התובעת באי רישום העסקה, קבעה כי הנתבעת, שביקשה לאכוף הסכם קודם, אינה צד תמים. גם הסכם הפשרה לא נרשם, והנתבע לא תפס חזקה בקרקע. לפיכך פסק בית המשפט לטובת התובע והתיר לו להירשם כבעל הזכויות בקרקע, בהתאם להסכם שלו עם מוחמד. הנתבע חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של התובע, ומוחמד, שלא הופיע בבית המשפט, חויב לשלם את שכר טרחת התובע והוצאותיו. עוד קבעה השופטת כי הקרקע שתועבר למוחמד על ידי הנתבע, בהתאם להסכם הפשרה, תופחת באופן יחסי על בסיס פסק הדין.