דב"ע נו/292 - 0

תקציר

התובע, שטען כי יש לו מוגבלות פיזית המגבילה את ניידותו, תבע את המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) לתמיכה כספית נוספת, ובפרט ביקש הלוואה עומדת משלימה במסגרת הסכם ניידות. המל"ל הכיר בתובע כ"עובד" בתחילה, אך בהמשך חלק על כך וטען כי התובע לא עבד כפרילנסר ולא השתכר. התיק נסכם בשאלה האם התובע השתכר בחודש מסוים, יולי 1993. התובע טען כי הם אכן השתכרו באותו חודש וסיפק ראיות כלשהן, לרבות הודעות ותצהירים של מקורבים. עם זאת, ההגנה הציגה הודעות וראיות נוספות המצביעות על כך שהכנסותיו של התובע לא היו עקביות וסתמיות, ולא מעבודה רגילה או מעסק. ראיותיהם סתרו גם את טענות התובע בדבר שעות העבודה ורמות ההכנסה. השופט פסק לטובת המל"ל וקבע כי התובעת לא הביאה ראיות משכנעות להכנסות במהלך חודש יולי 1993 כנדרש בהסכם הניידות. התביעה נדחתה, ושני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם. השופט הדגיש כי ההחלטה התקבלה על סמך הסכמה ספציפית שניתנה על ידי באי כוח הצדדים להתמקד בסוגיית ההשתכרות ביולי 1993. לתובע שמורה הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.