ב"ל 5388/01

תקציר

אדם (המערער) היה מעורב בתאונת דרכים ביום 18.11.98, ולאחר מכן הגיש בקשה לקביעת נכות מעבודה עקב הפגיעה. ועדה רפואית העריכה תחילה נכות זמנית מ-12 בדצמבר 1998 עד 31 במרץ 1999, ולאחר מכן נכות קבועה בשיעור 5% עקב ירידה בשמיעה. משלא היה מרוצה מהחלטה זו, ערער המערער. עם זאת, הוועדה הרפואית לעררים הפחיתה את הנכות הצמיתה ל-0%, מה שהוביל לערר הנוכחי. המערער טען כי הוועדה שגתה במספר מובנים: היא לא שקלה כראוי את הראיות הרפואיות ולא נימקה את שלילת הנכות בשיעור של 5% על בסיס ירידה בשמיעה, לא נתנה משקל מספק לטענות המערער על אובדן הכרה מזדמן, בעיות זיכרון, בעיות קואורדינציה וקשיי ריכוז, והתעלמה מטענות המערער בדבר פגיעה בעמוד השדרה. בנוסף, טענו המערערים כי לא ניתנה להם הזדמנות הוגנת להתגונן וכי הוועדה חרגה מסמכותה בהפחתת אחוזי הנכות ללא ערעור מקביל מצד המשיב. מנגד, המשיב הסתמך על ממצאי הוועדה משלוש ישיבות שהתקיימו בחודשים יוני, אוגוסט ונובמבר 2000. לטענת הוועדה, ליקוי השמיעה של המערער לא היה קשור לתאונה אלא לבעיה נפרדת באוזן התיכונה. הם גם לא מצאו נכויות נוירולוגיות או אורתופדיות. המשיב טען כי לוועדה סמכות לקבל החלטות אלה וכי הם בחנו כראוי את המערער ושקלו את כל המידע הרלוונטי. בית המשפט מצא צדק בטענות המערערת בדבר היעדר הסבר מספק להפחתת אחוזי הנכות והפער ברכיב ההולכתי של ליקוי השמיעה כפי שהוצג על ידי הוועדה בדרג א' לעומת ועדת הערר. בית המשפט הדגיש כי יש להסביר את החלטות הוועדה בצורה ברורה ומפורטת, מה שלא קרה במקרה זה. בעקבות זאת, קיבל בית המשפט את הערר והחזיר את התיק לוועדה להמשך בירור והסבר על החלטתם להפחית את אחוזי הנכות. באופן ספציפי, על הוועדה לספק הצדקה יסודית יותר להפחתה ולהתייחס לסוגיית הרכיב המוליך. המשיב חויב להשיב למערערת הוצאות בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.