בר"ע 130/71

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על צו של בית המשפט המחוזי להימנע מבוררות. המערערת והמשיבה הסכימו לפרק שותפות במקרקעין וכללו בהסכם ביניהם סעיף בוררות. משהתעוררו מחלוקות, פנתה המערערת לבוררים שמונו בהסכם, אך המשיב התנגד בטענה שההסכם ותניית הבוררות בוטלו. שופט בית המשפט המחוזי הסכים ומנע את הבוררות, בנימוק של אי בהירות בסעיף. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי מאחר שלא הייתה הסכמה על ביטול ההסכם, והמערערת התעקשה על הבוררות, החוזה הראשוני, לרבות תניית הבוררות, נותר בתוקף. הם קבעו כי סמכותו של בורר מקורה בהסכם בוררות תקף, ובמקרה זה המשיב לא הביא ראיות מספיקות לכך שההסכם בוטל. יתר על כן, בית המשפט הסביר כי הסכמי בוררות יכולים להיות מתוכננים כך שיכסו סכסוכים עתידיים וישמרו על סמכות הבוררים. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור והדגיש כי ספקות בדבר סמכותו של בורר צריכים להיות מוכרעים על ידי בית המשפט ולא על ידי הבורר. המשיב חויב לשלם את הוצאות המערער בשתי הערכאות, בצירוף סך של 2,000 לירות שכר טרחת עורך דין. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך בבירור מהיר של סכסוכים באמצעות בוררות, כדי למנוע עיכובים מיותרים במערכת המשפט.