ע"א 688/94

תקציר

המקרה סובב סביב דייר מוגן, הרב פנחס ביברפלד, ששכר דירה בתל אביב משנת 1959. בשנת 1979 עזב הרב את הארץ כדי למלא תפקיד של שנתיים כרב הקהילה היהודית במינכן, תפקיד שהוארך בשל היעדר מחליף מתאים. בעלי הדירות ביקשו לקבל בחזרה את החזקה בדירה, בטענה שהרב נטש אותה. בית משפט השלום הורה לרב לפנות את המקום, ולא מצא ראיות לכוונתו לחזור, מה גם שמשפחתו עזבה גם היא את הדירה. הרב ערער וטען כי תמיד התכוון לחזור והציג עדויות על ביקוריו בישראל. עם זאת, השופטים, השופט דוד בר-אופיר והשופטת ש' טימן, אישרו את החלטת בית משפט השלום. הם הסכימו כי היעדרותו של הרב מהווה נטישה, ונטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את כוונתו לחזור. מאחר שלא עשה כן, ובהיעדר נסיבות חריגות, לא ניתן סעד מן היושר. השופט א' אבן ארי חלק על כך, וסבר כי קביעת הנטישה אינה מוצדקת, במיוחד בהתחשב בנסיבותיו של הרב. הם הצביעו על פסיקות קודמות שבהן דיירים נעדרו לתקופות ממושכות אך עדיין היו מוגנים, שכן הם הוכיחו כוונה לחזור. השופט הציע פתרון שבו הרב יוכל לחזור לדירה בתוך שלושה חודשים ולשלם לבעלי הדירות 10,000 שקל כדי לבטל את פסק הדין. בסופו של דבר נדחה הערעור בדעת רוב, והרב חויב לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של בעלי הדירות ואת שכר הדירה.