ע"פ 70051/06

תקציר

עניינו של הערעור בשאלה האם העובדות המתוארות בכתב האישום מהוות עבירה על העבירה כמתוארת בסעיף 287 לחוק העונשין, המטיל על מי שמפר צו שניתן כראוי על ידי בית משפט או פקיד עונש מאסר שנתיים. המשיב נצטווה לבצע עבודות שירות אך לא התייצב במועד שנקבע. בית משפט קמא דחה את כתב האישום שהוגש נגדו לאחר מכן בנימוק שהעובדות אינן מהוות עבירה, שכן קיימת סנקציה ספציפית בגין עבירה זו בסעיף 51י לחוק העונשין. דעת הרוב של השופטים, השופטת שבח והשופטת אופיר-תום, הסכימה עם החלטת בית המשפט קמא אך מטעמים שונים. הם מצאו כי אף שהעובדות אכן מהוות עבירה, יש לדחות את כתב האישום משום שהמשיב כבר ריצה את עונש המאסר והגשת כתב האישום תהווה ענישה כפולה, ואינה צודקת ומנוגדת לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. זאת ועוד, הם טענו כי הצו לעבודות שירות אינו "צו שניתן כדין", שכן הוא תלוי בהסכמת המשיב, שמעולם לא ניתנה. השופט ברלינר הציג חוות דעת חולקת. היא הסכימה כי העובדות מגלות הפרה, וכי הסנקציה הספציפית בסעיף 51I אינה שוללת את סנקציית ההפרה הכללית בסעיף 287. לטענתה, לא היה מקום לבטל את כתב האישום משום שהימנעותו של המשיב מהתייצבות גרמה לבזבוז משאבים וחייבה את המדינה לנקוט בצעדי אכיפה. לפיכך, כתב אישום בגין הפרת צו משפטי היה מוצדק, והגשתו לא פגעה מטבעה בתחושת הצדק. בנוסף, היא ציינה כי ניתן להסיק מהתנהגותו את הסכמתו של המשיב לעבודות שירות, וגזר הדין והצו לעבודות שירות בעקבותיו תקפים. כתוצאה מכך, דעת הרוב של השופטים דחתה את הערעור והותירה את החלטת בית המשפט קמא על כנה.