פש"ר 1001/00

תקציר

המבקש, ששימש ככונס נכסים לנכסי החברה, ניסה לעקל את נכסי החברה בעקבות חדלות הפירעון שלה, אך גילה כי המשיב, בעל הבית של החברה, כבר השתלט עליהם וטען לשעבוד. המבקש טען כי למשיב, כבעל דירה, אין זכות חוקית לשעבוד, וביקש את השבת הנכסים. המשיבים, לעומת זאת, טענו מנגד כי יש להם זכות לשעבוד חוזי כמפורט בהסכם השכירות שלהם עם החברה, וכן לשעבוד הנובע מהפרת החוזה על ידי החברה. עוד טענו כי הנכסים המדוברים לא הוצאו על ידם אלא על ידי עובדי החברה. בית המשפט הכיר בכך שלמשיבה טענה תקפה לשעבוד חוזי ולשעבוד הנובע מהפרת החוזה של החברה. למרות שהחוק הישראלי אינו מכיר ככלל בזכותו של משכיר לשעבוד משפטי, בית המשפט פירש את נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה כך שהשעבודים של המשיב תקפים. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין סוגים שונים של שעבודים, והכיר בשעבודים של המשיב כ"שעבודים כלליים" ללא זיקה מיוחדת לנכסים, ואילו "שעבוד מיוחד" היה מקנה למשיב זכויות קנייניות רבות יותר. יתר על כן, בית המשפט הסביר כי המבקש, ככונס נכסים, מחויב בכל התחייבויות הקשורות לנכסי החברה, לרבות שעבודים של המשיב, אשר לא הוכח כי הם מחוץ למהלך העסקים הרגיל של החברה. לפיכך, המשיב היה רשאי להשאיר את הנכסים בשליטתו ולעמוד על זכותו בשעבוד, אם כי נצטווה למסור את הנכסים למבקש כדי למזער נזקים פוטנציאליים. עוד נקבע בהחלטה, כי השימוש שעושה המשיב בנכסים בתקופת המחלוקת עלול לגרור עלויות נוספות בהן הוא חב כלפי המבקש, ועודדה את המשיב לשקול היטב את השלכות מעשיו. לבסוף, אף אחד מהצדדים לא חויב לכסות את הוצאותיו המשפטיות של הצד השני.