ע"א 7625/11

תקציר

עניינם של הערעור והערעור שכנגד בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מהפיצויים שנפסקו למערער בעקבות תאונת דרכים קשה שהותירה אותו משותק. השאלה המרכזית היא האם יש לנכות את הגמלאות בהתאם להערכת בית המשפט לגבי כושר ההשתכרות העתידי של המערערת, בעקבות תיקון לרון, המעודד אנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה. התיקון קובע כי הסכום הכולל המתקבל מעבודה וקצבאות צריך תמיד לעלות על הקצבה בלבד. על פי פסק דינו של בית משפט קמא, כושר ההשתכרות של המערער הוא 70%, כלומר הוא יכול להשתכר עד 30% משכר קצוב, כ-3,900 ₪ לחודש. המערער טוען כי על פי תיקון לרון, יש להפחית את קצבת הנכות שלו ב-30% בהתאם. עם זאת, השופט מסרב לקבל טענה זו, ומציין כי פסיקת בית המשפט בעניין כושר ההשתכרות אינה מחייבת את המערער לעבוד, וההשתכרות בפועל והיכולת הם שני עניינים נפרדים. כמו כן, השופטת מדגישה כי ניכויי המל"ל מבוססים על חזקת הרציפות, "מצלמים" את המצב בעת מתן פסק הדין ונמנעים משיקולים של שינויים עתידיים כדי להימנע מהתדיינות אינסופית. לפיכך, יש לנכות את מלוא קצבת הנכות. בנוסף, השופט מזכיר כי החלטות המוסד לביטוח לאומי בנוגע לקצבאות לא תמיד מחייבות את פסיקות בית המשפט, ולהפך. פסק הדין של השופט מתייחס גם לסוגיית הסכום הראוי לניכוי, ודוחה את טענת המשיבים כי הסכום ששילמו למל"ל היה גבוה מהניכוי הנזכר בפסק הדין. משכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחים, ופסק הדין עומד על כנו.