עע"מ 5683/15

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך על חניון סמוך לחוף ציבורי בקיסריה. באי החוף, המיוצגים על ידי הרשויות המקומיות, טענו כי לחברה לפיתוח קיסריה אין זכות להתחיל לגבות דמי חניה על מגרש שקודם לכן היה חופשי לשימוש. הם ביססו את טענתם על הטענה כי הקרקע מיועדת לשימוש חקלאי וכי גביית דמי חניה תגביל את הגישה לחוף הסמוך. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את טענותיהם, בקובעו כי לבעל הקרקע, אף שאינו רשות, יש זכות לגבות תשלום בגין חניה מאחר שהקרקע היא בבעלות פרטית. כמו כן, בית המשפט מצא כי דמי החניה אינם מגבילים את הגישה לחוף, וכי ההבחנה שנעשתה בין תושבי אור עקיבא, קיסריה והמועצה אינה מפלה. לאחר מכן ערערו באי החוף על החלטה זו ובמקביל ביקשו עיכוב ביצוע, שיעכב את גביית דמי החניה עד תום עונת הרחצה. בבחינת הבקשה הכירה השופטת בכך שלערעור סיכויי הצלחה, בעיקר בנקודות הדין הנוגעות לסמכות להוציא צו המתיר חניה במגרש. עם זאת, השופט ציין כי אם הצו אכן אינו חוקי, הוא לא רק יבטל את גביית האגרה אלא אף יאסור לחלוטין על חניה במגרש. באשר למאזן הנוחות, ציינה השופטת כי עונת הרחצה מתקרבת לסיומה, וכי בעוד החברה לפיתוח קיסריה הכינה את המגרש והוציאה הוצאות, התקופה הייתה קצרה ובקרבת מקום היה חניון ציבורי נוסף ללא תשלום. בסופו של דבר דחה השופט את הבקשה לעיכוב ביצוע, וקבע כי סיכויי הצלחת הערעור אינם עולים על אי הנוחות שנגרמה עקב עיכוב גביית האגרה. יש לציין כי השופטת לא פסקה הוצאות לאף אחד מהצדדים, בהתחשב בנסיבות. פסק דין זה מאפשר למעשה לחברה לפיתוח קיסריה להמשיך לגבות דמי חניה, לפחות עד לסיום הליך הערעור.