ב"ל 60260-10-10

תקציר

פסק דין זה דן בשאלה האם שחקן כדורגל חובב שנפצע במהלך משחק אימון זכאי לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי כנפגע בעבודה, ובכך קובע האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין השחקן לבין מועדון הכדורגל. השחקן טען כי יש להכיר בו כעובד המועדון ולהכיר בתאונה כתאונת עבודה, גם אם גרסת המועדון לאירועים תתקבל. מנגד, במועדון טענו כי אין יחסי עבודה, שכן השתתפותו של השחקן הייתה וולונטרית ונתפסה כתחביב. עוד ציינו כי השחקן לא חתם על חוזה, לא היה מחויב לקבוצה ולא קיבל כל תשלום. בית המשפט בחן את מערכת היחסים בין הצדדים באמצעות מבחן המתמקד בתכלית החוזה, אופי הקשר, השעות שהוקדשו לאימונים, האם המועדון הרוויח מהשתתפותו של השחקן, וכוונת הצדדים, לצד ההקשר התעשייתי. נקבע כי מטרת הקשר לא הייתה ליצור חוזה העסקה, שכן השחקן היה שחקן כדורגל לא פעיל שחזר לאימונים והמועדון לא התכוון להעסיקו. באשר לאופי היחסים, הפיקוח והמחויבות, מצא בית הדין כי השחקן לא היה נתון לסמכות או פיקוח מהסוג הנדרש ליחסי עבודה. השחקן לא היה מחויב לקבוצה, והיעדרותו מהאימונים לא גררה סנקציות. יתרה מכך, לשחקן לא שולמה משכורת כלשהי, והצהרת המועדון כי בכוונתם לשלם לו 700 שקלים נתפסה כהחזר הוצאות ולא שכר. עוד קבע בית המשפט כי שעות האימון של השחקן מצביעות על כך שמדובר בתחביב, והמועדון לא הרוויח מהשתתפותו של השחקן בקבוצה בשלב זה. לבסוף, כוונת הצדדים לא הייתה ליצור יחסי עבודה, וההקשר התעשייתי הראה שלשחקנים חובבים אין בדרך כלל יחסים כאלה עם מועדונים. לפיכך, קבע בית הדין כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין השחקן למועדון, ולא ניתן להכיר בתאונה של השחקן כפגיעה בעבודה. משכך, נדחו תביעת השחקן וההודעה לצד שלישי.