ע"פ 2024/98

תקציר

המדינה ערערה על החלטת בית משפט קמא שלא לחלט משאית ששימשה את המשיב לביצוע עבירות רבות של גניבת רכב, קבלת רכוש גנוב, נהיגה ברכב לא רשום וכניסה לישראל שלא כדין. בית משפט קמא דחה את בקשת החילוט של המדינה בשל היעדר ראיות מספיקות לבעלותו של המשיב על המשאית, תוך יישום אמת המידה שמעבר לספק סביר. המשיב טען כי נטל הוכחת הבעלות בהליכי חילוט צריך להיות פלילי ולא אזרחי. בית המשפט לערעורים חלק על כך, וקבע כי סטנדרט ההוכחה האזרחית חל על בעלות בהליכי חילוט לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי. בית המשפט קבע כי המחוקק התכוון שנטל ההוכחה בסעיף 39 ובסעיף 40 – העוסק בתביעות של בעלי צד שלישי – יהיה עקבי. לא יהיה זה הגיוני להחיל אמות מידה שונות של הוכחת בעלות בהוראות קשורות אלה. זאת ועוד, הסטנדרט הפלילי המוגבר משמש להגנה על נאשמים מפני הרשעות שווא, דבר שאינו רלוונטי בהליכי חילוט. בית המשפט קיבל את ערעור המדינה, וקבע כי הצהרותיו של המשיב עצמו והחלטתו הקודמת של בית משפט קמא תומכות בבעלותו במשאית. העניין הועבר לבית משפט קמא לבחינה מחודשת של הראיות תוך שימוש בסטנדרט ההוכחה האזרחי, ולצורך הכרעה האם יש לחלט את המשאית, תוך שימת דגש על הצורך להילחם ביעילות בעבירות גניבת רכב.