ע"ע 700005/98

תקציר

הערעור במקרה דנן נסוב סביב בקשתה של המערערת להמשך אספקת תרופה בשם אימונוגלובולין, לה היא זקוקה בגין מחלתה, ניוון שרירים, ללא כל תשלום, או לכל הפחות בשיעור מופחת. התרופה המדוברת נכללת ברשימת התרופות של צו ביטוח בריאות ממלכתי אך אינה מסומנת לטיפול במחלתו הספציפית של המערער. המערערת קיבלה את התרופה ללא תשלום מקופת החולים המשיבה במשך כשלוש שנים עד לחודש ספטמבר 1997, אז חייבה אותה קופת החולים לשלם 10% מעלות התרופה, המסתכמת בכ-612 ₪ לחודש. השאלה העומדת על הפרק היא האם קופת החולים מחויבת לספק למערער את התרופה בחינם או בשיעור מופחת, ואם לאו, האם התעריף שגובה הקופה הוא סביר. בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי קופת החולים אינה מחויבת על פי דין לספק למערערת את התרופה למחלתה, שכן התרופה אינה מצוינת למטרה זו, והחוק מחייב מתן תרופות רק על פי התוויות רשומות. הקופה אמנם סיפקה למערערת את התרופה טרם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995, אך היה עליה להמשיך בכך רק עד תום "תקופת הביניים" בשנת 1998, כאמור בסעיף 70 לחוק. מכאן, שחובתה של קופת החולים לספק למערער את התרופה נובעת אך ורק מהנחיותיה הפנימיות ולא מהחוק עצמו. עוד קבע בית המשפט כי ההנחיות הפנימיות של הקרן, המחייבות את המערערת לשלם 10% מעלות התרופה, נתונות לביקורת שיפוטית ואינן בלתי סבירות, במיוחד בהתחשב בכך שהקרן מכסה 90% מהעלות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי מצבה הכלכלי של המערערת, אף שהוא קשה, אינו מצדיק פטור מוחלט מתשלום, שכן ביכולתה לשלם סכום מופחת של 240 ₪ לחודש, שהוא הסכום שוועדת החברות של הקרן מצאה לנכון. לפיכך, הערעור נדחה, אך בית המשפט קבע כי המערערת אינה צריכה להיות אחראית לתשלום הוצאות משפט או שכר טרחת עורך דין, בהתחשב באופי ההתדיינות המשפטית.