ע"א 2224/08

תקציר

המערערים, שהיו רוכשי זיכיון, טענו כי לא הסכימו בעל פה להעמיד ערבות אישית לביצוע הסכם הזיכיון. המשיב, המזכה, טען ההפך. התיק נדון בבית המשפט המחוזי, שקיבל את טענת המערערים. עם זאת, בית הדין לערעורים פסק לטובת המשיב. ערכאת הערעור הכירה בכך שבדרך כלל, יצירת ערבות כפופה לדיני החוזים. במקרה דנן, היו די ראיות – לרבות טיוטות ההסכם שהזכירו ערבות, ועדויות עדי המשיב – כדי לתמוך בטענת המשיב כי המערערים היו מודעים לערבות האישית והסכימו לה. בית המשפט מצא את עדי המשיב אמינים, ואילו עדותם של המערערים נחשבה מפותלת ולא עקבית. העובדה שההסכם הסופי לא נחתם – לרבות הערבות – יוחסה לטעות, ולא להתנגדות או כוונה כלשהי מצד המערערים. בית המשפט התייחס גם לדינמיקת הכוחות בין הצדדים, וציין כי המערערים נמצאים בעמדת חולשה וככל הנראה הסכימו לתנאיו של המשיב להבטחת הזיכיון. בנוסף, מצא בית המשפט כי התנהלות המערערים מעידה על חוסר תום לב, וכי הם שתקו ביודעין בנוגע להוראת הערבות. המערער מס' 2, אשר בחר שלא להעיד בבית משפט קמא, ניסה להציג ראיות חדשות במהלך הערעור, אשר נדחה על ידי בית המשפט. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי מדובר במקרה חריג בו החלטתו של בית משפט קמא להטיל על המערערים אחריות כערבים, חרף היעדר חתימותיהם, הייתה מוצדקת. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם למשיב סכום קצוב, לרבות מע"מ ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן ביום 17.12.2009.