ס"ע 30547-10-18

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת כמנהל חנות, פוטר. הצדדים חלוקים בשאלה האם העובד פוטר או התפטר, כאשר הנתבעת טוענת כי הדבר האחרון. בית הדין מצדד בתובע וקובע כי הוא פוטר, שכן הנתבעת ניהלה את הליך הפיטורים, לרבות שימוע, והסכימה תחילה לסיים את העסקתה של התובעת באמצעות פיטורים, ולא יכלה בהמשך לחזור בה מהסכם זה. לפיכך, הנתבעת אחראית לפיטורים שלא כדין. בית הדין בוחן את שכרו של התובע ומרכיביו לצורך חישוב פיצויי פיטורים. היא קובעת כי שכרה הקבוע של התובעת היה גבוה משכר היסוד הנקוב בתלושי השכר, וכוללת בונוסים ופרמיות. הנתבעת נדרשת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 31,167 ₪ וכן 9,133 ₪ בגין חלוף ההודעה המוקדמת, שכן התובעת לא הורשתה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. בנוסף, בית המשפט מורה לנתבעת לשלם 7,163 ₪ כפיצוי בגין אי הפרשות לקצבת הפנסיה של התובעת, ו-9,009 ₪ כהפרשי שכר, הנובעים מכך שהנתבעת לא שילמה את מלוא הסכום שהוסכם עליו בהתאם למחזור המכירות בחנות. בית הדין דוחה את תביעת התובעת לגמול שעות נוספות, ולא מצא ראיות התומכות בה, וכי הנתבע הצליח להפריך את גרסת התובע לאירועים. בית הדין מאפשר לנתבעת לנכות 3,800 ₪ מהפרש השכר המגיע לתובע, סכום המייצג סכום ששילמה הנתבעת עבור ביטוח אובדן כושר עבודה של התובע. דרישת התובע להחזר קיזוז שכר בתלוש שכרו הסופי מתקבלת, והנתבע מחויב לשלם לו 4,787 ₪, לאחר ניכוי תשלום לגיטימי של 137 ₪. הנתבע הגיש תביעה שכנגד, בה ביקש לנכות משכרו האחרון של התובע חוב בסך 35,732 ₪, אך בית המשפט מתיר ניכוי של 2,785 ₪ בלבד, לאחר שבחן את חומר הראיות ומצא כי יתרת החוב הומרה לבונוס בשנת 2014. יתרת התביעה שכנגד, הנוגעת לחוב שחב לכאורה עורך דינו של התובע, נדחית מחוסר ראיות. ככלל, תביעת התובע מתקבלת בחלקה, והנתבע מחויב לשלם את הסכומים הנזכרים לעיל, בצירוף הצמדה וריבית. תביעתה שכנגד של הנתבעת מתקבלת בחלקה, והתובע חויב לשלם לנתבע סך של 2,785 ₪. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.