תנ"ג 49615-04-13

תקציר

המשיבים טענו כי יש לדחות את תביעת המבקש מחמת שיהוי מופרז וחוסר תום לב, אך השופט חלק על כך וקבע כי שיהוי לבדו אינו סיבה מספקת לדחיית תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. המשיבים, שהם דירקטורים, טענו כי מצבם השתנה לרעה מאז חלוקת הדיבידנדים, אך השופט קבע כי טענה זו טעונה בדיקה והוכחה בשלב מאוחר יותר. באשר לטענת ההסתמכות על חוות הדעת של היועצים המשפטיים, קבע השופט כי טענת ההגנה של המשיבים מניחה כי החלוקה אכן הייתה אסורה, וטענת ההסתמכות שלהם אינה צפויה להתקבל. המשיבים לא הוכיחו ברמת הסתברות גבוהה כי יש לדחות את הבקשה לאישור על יסוד טענת הסתמכותם. השופטת הדגישה כי מדובר בשלב מקדמי והתביעה תידון לגופה אם תאושר. מאחר שהדירקטורים שטענו להסתמכות לא הגישו תצהירים, ובהתחשב בטיבה של חוות הדעת המשפטית ובחוסר הרצון לפטור הן את הדירקטורים והן את נותן חוות הדעת מאחריות, הגיע השופט למסקנה כי אין די בטענת ההסתמכות של המשיבים כדי לדחות את הבקשה. משכך, אישר השופט את הגשת התביעה הנגזרת והורה למשיבים לשאת בהוצאות המבקש.