ת"א 25165-11-15

תקציר

התובעים, קבוצת חקלאים, תבעו את הנתבעים – מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית רמת השרון – להכרה בזכויותיהם לכאורה בחלקת אדמה ממערב למושב רמת השרון. החקלאים טענו כי רכשו בעלות קבועה או חכירה ל-999 שנים על הקרקע נשוא הבקשה, בהתאם להסכם מיום 5 בספטמבר 1954 בין המועצה המקומית רמש לבין קק"ל. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים וטענו כי ההסכם משנת 1954 בוטל. לחילופין, טענו הנתבעים כי עילת התביעה של התובעים חסומה על פי חוק וכי זכויותיהם של התובעים במקרקעין מוצו בהסכמי חכירה פרטניים שנחתמו לאחר מכן. בית המשפט קבע כי התובעים לא עמדו בנטל הראייתי להוכיח את טענתם. לשון ההסכם משנת 1954 לא תמכה בעמדת התובעים; במקום זאת, היא עלתה בקנה אחד עם מדיניות קק"ל, לפיה אדמות המדינה יישארו לנצח בבעלות קק"ל ולא יועברו לבעלות פרטית. יתר על כן, גרסת התובעים להסכם לא עלתה בקנה אחד עם הנוסח בפועל, שהתייחס לחכירה ל-49 שנים, עם אפשרות להארכה לתקופה נוספת. התובעים גם לא הוכיחו כי רכשו את הקרקע במחיר השוק המלא שלה; הראיות הראו כי שוויו האמיתי של הנכס היה גבוה מהסכום ששולם, כי התשלום הוגדר לעתים קרובות כדמי חכירה, וכי המינהל החזיר את הכסף ששילמו החקלאים. למרות שחלק מהמסמכים התייחסו לחכירה "לצמיתות" או לקבלת הקרקע, הראיות הראו כי הצדדים השתמשו במונח כדי לציין משך זמן ארוך של 49 שנים, הניתן להארכה ב-49 שנים נוספות. עוד מצא בית המשפט כי חוזי החכירה הפרטניים שנחתמו בתחילת שנות ה-80 מיצו את זכויות התובעים בקרקע, והחליפו את ההסכם משנת 1954. יתר על כן, נקבע כי התביעה התיישנה. עילת התביעה קמה לא יאוחר מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, עת נחתמו חוזי החכירה הפרטניים, המבהירים במפורש את הזכויות המוגבלות המוקנות לחקלאים. טענות התובעים כי התנהלות הנתבעים הטעתה אותם או כי התקיימו יחסי נאמנות בין הצדדים, ובכך נדחתה תחילתה של תקופת ההתיישנות. בית המשפט הגיע למסקנה כי תביעתם של התובעים להצהרה על זכויותיהם במקרקעין נדחתה בזמן, ועל כן דחה את התביעה במלואה. לבסוף חויבו התובעים לשלם לנתבעים הוצאות בסך של 120,000 ₪, מופחתות מהסכום הראוי בשל תרומתם החלוצית של התובעים לפשרה והיעדר כל בסיס לתביעתם.