בר"מ 2323/22

תקציר

פסק הדין הנדון קשור למחלוקת על סיווג ארנונה לנכס בתל אביב-יפו בבעלות החברות המבקשות, המשמש כחניון תת קרקעי. על סיווגו המקורי של הנכס כמתקן "חניה חינם" ערער מנהל הארנונה, שערך בדיקה וקבע כי חלק מהחניון משמש לחניית כלי רכב המיועדים למכירה. הדבר הביא לשינוי הסיווג ל"מבנים שאינם למגורים", מה שהוביל לחיוב גבוה יותר במס עבור המבקשים. המבקשים התנגדו וערערו על החלטה זו, בטענה כי כלי הרכב החונים אינם למכירה אלא לשירותים, וכי שינוי הסיווג אינו מוצדק. ועדת הערר לארנונה הכללית של עיריית תל אביב-יפו דחתה את הערר ואישרה את החלטת מנהל הארנונה. לאחר מכן ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שדחה אף הוא את ערעורם, וקבע כי החלטת ועדת הערר סבירה ומבוססת על ראיות. ערעור נוסף הוגש לבית המשפט העליון, אך בקשת רשות הערעור נדחתה, שכן פסק הדין התבסס על נסיבותיו הספציפיות של המקרה ולא הציג שאלות עקרוניות או עיוות דין. בית המשפט העליון הדגיש את היקף ההתערבות המצומצם במקרים כאלה והזכיר פסקי דין קודמים שחיזקו עמדה זו. מאחר שלא התבקשה תגובה, לא היה צו להוצאות.