ע"א 5826/90

תקציר

המערער, יליד 1972, סבל מליקויים קוגניטיביים ותפקודיים משמעותיים עקב פגיעת ראש בתאונת דרכים בשנת 1987. לאחר התאונה, הוא חווה ירידה ניכרת בביצועים האקדמיים ובהתפתחות האישית, מה שהשפיע בסופו של דבר על מסלול לימודיו ועל כושר ההשתכרות הפוטנציאלי שלו. מומחים רפואיים קבעו כי נכותו הנוירולוגית והפסיכיאטרית עומדת על 30%, מה שמשפיע על יכולתו העתידית לעבוד. בית משפט קמא פיצה אותו בגין כאב, סבל והפסד השתכרות עתידי, בהתחשב בכך שנכותו הרפואית משקפת ליקוי תפקודי. עם זאת, המערער ערער על הפיצוי בגין השתכרות עתידית, וטען לשכר גבוה יותר על בסיס הפוטנציאל שלו לפני התאונה והערכת נכות תפקודית הגבוהה מ-30%. בית המשפט ניצל תחילה את השכר הכלכלי הממוצע לצורך חישובים, והכיר בכך שיכולתו של המערער הופחתה מעט אך לא נפגעה לחלוטין; לפיכך, נכותו התפקודית תוקנה ל-40%. חישוב מותאם זה שיקף את הפסדי ההשתכרות העתידיים הריאליים של המערער ואת יכולתו המוגבלת לעסוק במקצועות מסוימים בשל אתגרים קוגניטיביים. בנוסף, הפיצויים לא כיסו הפסדים בזכויות סוציאליות או בפנסיה, שכן אלה לא נתבעו בתחילה, ובדרך כלל הפרשות המעסיק לפנסיה אובדות כאשר כושר ההשתכרות פוחת. ההחלטה התייחסה גם לפיצויים בגילאי 18 עד 21, כאשר השירות הצבאי היה מספק הוצאות מחיה בסיסיות. הערעור שכנגד הביא להתאמת הפיצוי בשנים אלה ל-10% מהשכר הממוצע במשק, תוך התחשבות בהפרשה בסיסית להוצאות בגין השירות הצבאי שהחסיר. בפסק דינו של השופט גולדברג, אליו הצטרפו הנשיא שמגר והשופט מ' חשין, נקבע כי ההתאמות בפיצוי נתנו מענה הולם להשלכות הכספיות של נכותו של המערער ללא ספקולציות יתר. כל צד היה אחראי לעלויות שלו.