ת"א 13735-10-19

תקציר

התובעים טענו כי ניתן היה לאבחן נגע אוראלי של בת משפחתם המנוחה בין דצמבר 2014 לפברואר 2015, דבר שהיה משפר את סיכויי החלמתה. לטענתם, הנתבע, ד"ר עוואד, התרשל בטיפול בנגע, מה שהוביל לאבחנה בשלב מאוחר עם סיכויי הישרדות מינימליים. עם זאת, ד"ר עוואד טען כי הנגע התפתח באוגוסט 2015, מה שהופך אבחנה מוקדמת לבלתי אפשרית. השאלה הקריטית הייתה קביעת עיתוי הופעת הנגע. השופטת בחנה ביסודיות את חומר הראיות, לרבות התיק הרפואי של המנוחה ועדויות של בעלה של התובעת ומומחים רפואיים. נמצא כי הודעותיו של המנוח לרופאים הצביעו על הופעת הנגע בסביבות אוגוסט 2015, דבר המאשש את טענתו של ד"ר עוואד. המומחה מטעם התובעים, פרופ' ברהנא, הודה כי ייתכן שהנגע הופיע מאוחר מהנטען, והשופטת שקלה זאת לצד היעדר תסמינים של סרטן הפה בתיק הרפואי של המנוח לפני אוגוסט 2015. השופטת בחנה את טענות התובעים המצביעות על הופעת נגע מוקדמת יותר, לרבות מתן מרשם למשחת אורקורט בחודשים ינואר ופברואר 2015. עם זאת, השופט קיבל את הסברו של ד"ר עוואד כי אורקורט נרשם לפצעים קודמים ולא לנגע בלשון. השופטת התייחסה גם לתיעוד הרפואי הלקוי והעבירה את נטל ההוכחה לנאשם בגין הביקורים בתאריכים 23.12.14 ו-19.1.15. עם זאת, ד"ר עוואד הצליח לפרוק נטל זה על ידי הוכחת חוסר הסבירות לקיומו של הנגע באותה עת. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי הנגע הופיע ככל הנראה לאחר פברואר 2015, ודחה את טענת התובעים לרשלנות. בהתחשב בנסיבות הטרגיות, השופט גילה רחמים ולא הטיל הוצאות נוספות על התובעים. פסק הדין, שניתן ביום 03/01/2023, דחה את התביעה אך לא פסק הוצאות למי מהצדדים.