עב"ל 66031-05-23

תקציר

בית המשפט המחוזי דחה תחילה את תביעתו של המערער לקצבה מיוחדת, וקבע כי אין די ראיות התומכות בצורך שלו בחלופות תחבורתיות לתחבורה ציבורית. לאחר שעיין בעדויות ובחן את התנהלותו של המערער, ציין בית המשפט סתירות בין אורח חייו לבין טענותיו בדבר חוסר יכולת להשתמש בתחבורה ציבורית בשל בעיות בריאותיות. גם טענותיו על זיוף מסמכים והתנהגות בלתי הולמת של פקידת השיקום נדחו. עם זאת, בערעור נקבע כי בית המשפט המחוזי לא היה צריך לקבוע ממצאים עובדתיים באשר למצבו הרפואי של המערער, שכן הערכות אלה הן בסמכותו של רופא המוסד, בכפוף לביקורת שיפוטית. במקרים דומים קודמים, כגון ביטון ורונן, נקבע כי שאלות הנוגעות לכשירות להשתמש בתחבורה ציבורית בשל נכות הן עניינים רפואיים שעל רופא המוסד וקצין השיקום. בית הדין שלערעור מצא כי בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו באופן פסול על עדויות, ולא על הערכה רפואית מקצועית. משכך, התקבל הערעור, והתיק הוחזר למוסד לבחינה מחודשת של זכאותו של המערער לקצבה מיוחדת, תוך הדגשת הצורך בהחלטה מנומקת המבוססת על הערכות רפואיות. ההחלטה גם הבהירה את הדרישות הפרוצדורליות, והעניקה למערערת הזדמנות להגיש ראיות וטיעונים רפואיים לפני שהמוסד ייתן את החלטתו. המסקנה אינה מאפשרת להורות על הוצאות ערעור ומותירה פתוחה את שאלת הזכאות הרטרואקטיבית אם תתקבל תביעת הקצבה בהמשך.