דב"ע נד/20 - 01

תקציר

השאלה במקרה זה היא האם על הוועדות הרפואיות הבוחנות את זכאותו של אדם לגמלת ניידות בעקבות נכות לבסס את ממצאיהן על מצבו לפני או אחרי השתלת איברים מלאכותיים. המערער טען לטובת הראשונה, ואילו המשיב טען כי זו הגישה הראויה. בית המשפט פסק לטובת המשיב בקובעו כי מטרת גמלת הניידות היא להקל על צרכי הניידות של המבוטח בעת ההערכה, ולא לפצות על מצב רפואי היסטורי. לכן, יש להתמקד בליקוי התפקודי הנוכחי, ולא במצב הרפואי-ביולוגי, או באופן שבו נוצר הליקוי. פסיקה זו נתמכה גם בתקנות המסדירות קביעת נכות לאחר השתלת איברים, המתעדפות פגיעה תפקודית על פני היסטוריה רפואית. מאחר שניידותו של המערער השתפרה לאחר הניתוחים עד כדי הוצאתו מרשימת הנכות הזכאית, לא מצא בית המשפט עילה להתערב בהחלטת הוועדה הרפואית ודחה את הערעור.