ע"פ 636/10

תקציר

ניתוח משפטי של החלטת הפסילה בתיק שנדון בבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ביאליק מבוא הסוגיה המשפטית המרכזית בערעור זה נוגעת לשאלה האם החלטת בית המשפט קמא שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק הייתה ראויה, בהתחשב בנסיבות ההרשעה הקודמת של המערער מס' 3 ובחששות הפוטנציאליים למשוא פנים הנובעים מידיעה זו. המערערים חולקים על פסק דינו של בית המשפט קמא, וטוענים כי הכללת הרשעתו הקודמת של המערער מס' 3 בהליך - במיוחד כפי שהוצגה בהקשר לתיקונים המבוקשים בכתבי האישום - יצרה חשש סביר למשוא פנים, המצדיק פסילה. עקרונות משפטיים וחידושים משפטיים 1. מבחן הפחד האמיתי מהטיות דוקטרינת הפסילה השיפוטית מושרשת בעיקרון הבסיסי של הבטחת שיפוט ללא משוא פנים. המבחן הספציפי המופעל במקרה זה הוא "החשש הממשי" או "החשש האובייקטיבי" מפני משוא פנים, המחייב את המערער להוכיח, בראיות אובייקטיביות, כי צופה סביר יראה חשש מוצדק למשוא פנים מצד בית הדין (ראו: זוזיאשוילי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 23.5.2005). 2. נטל ההוכחה הנטל לבסס חשש אמיתי ומוצדק אובייקטיבית למשוא פנים מוטל על המערער. בהעדר ראיות משכנעות המצביעות על כך שניתן לפגוע במשוא הפנים של בית המשפט, נותרה ההנחה כי השופט יישאר נטול פניות ואינו מושפע משיקולים זרים (ראו: ע"א 2321/09 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 2009; ע"א 7888/08 חילף נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 2008). 3. טיפול בראיות שאינן קבילות היבט ראוי לציון בתיק זה הוא העמדה המשפטית כי ידיעה על ראיות בלתי קבילות, כשלעצמה, אינה מסתיימת אוטומטית בפסילה. פסיקה קודמת חוזרת ומדגישה כי מודעות בתי המשפט לראיות בלתי קבילות, כגון רישום פלילי שאינו רלוונטי ישירות לגופו של עניין, אינה מאיימת בהכרח על חוסר משוא פנים אלא אם כן היא משפיעה ישירות על פסיקות בית המשפט או מפגינה משוא פנים. 4. משמעות כתבי האישום המתוקנים הוספת פסקה המתייחסת להרשעתו הקודמת של המערער מס' 3, במסווה של תיקון, הייתה מרכזית בטענת הפסילה. בתי המשפט הכירו בכך שתיקונים בכתבי אישום המציגים טענות או עונשים חדשים, במיוחד אם תיקונים כאלה מתבקשים במהלך המשפט, אינם פוגעים בהכרח בהגינות או יוצרים סיכונים להטיה, בתנאי שהם פרוצדורליים ואינם פוגעים בנאשם שלא לצורך (ראו: Zuziashvili, לעיל). 5. ההנמקה וההגנות המוסדיות של בית המשפט נימוקיו של בית המשפט קמא - כי קיומן של הרשעות קודמות, במיוחד בתיק הסובב סביב הפרות של צווים שיפוטיים, אינו פוגע באופן אינהרנטי בחוסר משוא פנים - עולה בקנה אחד עם הפסיקה המבוססת. הוא מדגיש כי חשיפתו של שופט למידע רקע רלוונטי, כגון הרשעות פליליות קודמות, אינה פוסלת את השופט באופן אוטומטי אלא אם כן היא מפגינה "חשש אמיתי" להטיה, דבר שלא הוכח כאן. חדשנות משפטית בעוד שהעקרונות המשפטיים שעליהם דבקו בהחלטה זו מבוססים היטב, המקרה מדגיש את ההבנה המתפתחת שבתי משפט יכולים לטפל בנוכחות הרשעות קודמות בשיקול דעת, כל עוד ההליכים עומדים בקריטריונים של אובייקטיביות והוגנות. הוא מדגיש את החשיבות של ההבחנה בין מודעות גרידא לבין הטיה ממשית, כמו גם את יכולתם של בתי המשפט להפריד בין ידע עובדתי רלוונטי לבין השפעה פוגענית. מסקנה הערעור נדחה משום שהמערערים לא הקימו "חשש אמיתי" להטיה, דרישת סף לפסילה. הערכתו של בית המשפט קמא כי אופי ההרשעה הקודמת – ובמיוחד היקפה והרלוונטיות שלה – אינם מאיימים מטבעה על היעדר משוא פנים, עולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות והעקרונות המשפטיים המקובלים. יתרה מכך, הטיפול הפרוצדורלי בתיקונים, ויכולתם של בתי המשפט לשמור על אובייקטיביות למרות המודעות להרשעות קודמות, מחזקים את מסקנתו של בית המשפט כי הפסילה לא הייתה מוצדקת. בסך הכל, מקרה זה מדגים את היישום של איזון שיפוטי עדין, ומדגיש כי הוגנות פרוצדורלית וחוסר משוא פנים תלויים בראיות אובייקטיביות של הטיה ולא רק בידע או סיבוכים פרוצדורליים.